פרק שני
א ב י ב מ ר
ב 27
בספטמבר נכנסו הגרמנים לוארשה. תחילה פחדו הכל
להוציא את
אפם החוצה. הרחובות היו שוממים ואיש לא ידע
מה צפוי
לנו. אך בשעות המאוחרות של אחר-הצהריים החלו
אנשים
להראות ברחובות וחיש מהר התפשטה החדשה המר-
עישה כי
"הגרמנים מגלים ידידות רבה ומחלקים לחם ושוק-
לדה."
גם אנו יצאנו אז לרחוב, אולם לא העזנו להתרחק מדי
מן הבית.
היה יום
חם ושטוף-שמש. לאורך רחוב לאשנו הרחב
צעדו
בטורים ארוכים גרמנים מזויינים מכף רגל ועד
ראש,
בעקבותיהם נסעו טנקים. מפעם לפעם עברו פרשים
רכובים על
סוסים, ואלה זרקו לעבר האנשים העומדים על
המדרכות
שוקולדה וממתקים אחרים.
"ידידות"
זו של הגרמנים ארכה שלושה ימים בלבד ואחרי-
כן החל
הגיהנום. הקורבנות הראשונים היו יהודים מגודלי
זקנים
שבהם התעללו הנאצים במיוחד. בוקר של שבת אחת
חזר סבי
מבית הכנסת כשפניו מגואלות בדם וזקנו גזוז. חייל
נאצי
התנפל עליו ברחוב, ובפגיון קרע קצות זקנו יחד עם
חתיכות
עור.
אבל
הנאצים לא הסתפקו בהתנפלויות ברחוב. הם החלו
לפרוץ
לבתים יהודיים ולסחוב את הגברים לעבודות פרך. תוך
כדי כך
היכו באחזריות בקתות רוביהם ומי שהעז למחות-
נורה
במקום.
עד מהרה
נעשו שדרות שוך סמל לטרור הנאצי. בשדרות
אלה,
באיזור המפואר ביותר של וארשה, קבעה ה"גאסטאפו"
15
