אוכלס בצפיפות, היה קטן ביותר בהשוואה עם מספר היהודים,

שהציעו להם דירותברחובות החדשים. הם דרשו איפוא, מחיר

מפולפל בעד ההחלפה. בסוף הצלחנו להגיע לידי הסכם עם

משפחה פולנית עניה והחלה ההעברה.

אילו היה המרחק בין שתי הדירות קצת גדול יותר, לא היינו

מסוגלים להעביר אף את מעט הרהיטים והחפצים שהשאירו לנו

הנאצים אחרי מעשי השוד שלהםץ בגלל הזמן הקצר שנקבע

להעברה – 5 ימים – אי-אפשר היה להשיג כל אמצעי הובלה

או איזו עזרה אחרת להעברת החפצים. כל אחד נאלץ לעשות

זאת בכוחות עצמו. הפסדנו שני ימים על חיפושי דירה וכך

נשארו לנו רק שלושה ימים לאריזה ולמעבר. אבא יכול לעזור

לנו בכך רק בשעות הלילה, כי ביום אסור היה לו להעדר מן

המפעל אף לרגע אחד.

אמא, סבא, סבתא, אני ושתי אחיותי העברנו את המיטות,

הארונות ושאר החפצים ממשק-הבית הותיק שלנו. סחבנו כך

מעלות השחר עד 8 בערב, שעת העוצר. בערב היום הח-

מישי גמרנו את ההעברה ועייפים ורצוצים ישבנו על ערימת

החבילות בדירה המלוכלכת, שקירותיה מקולפים ורצפתה סדוקה.

הודינו לאלהים שהגענו סוף – סוף למקום מנוחה.

אולם לא לזמן רב.

בהתקרב הסתיו נפוצו שמועות בוארשה על גיטו מסוגר כדוגמת

לודג' וערים רבות אחרות בפולין. אותו זמן נודע, שועד הקהילה,

אשר הנאצים החליפוהו מתחילה ה"יודנראט" בעל 24 חברים

ממונים, קיבל פקודה לארגן בדחיפות כעין משטרה יהודית.

כוונת הנאצים היתה לבצע בידיים יהודיות את פקודות – הזוועה

נגד האוכלוסיה היהודית.

עד מהרה הופיעו ברחובות הרובע היהודי השוטרים היהודים

הראשונים רובם בחורים צעירים. ה"מדים" שלהם היו מורכבים

מכובע כחול, בעל מצחיה מבריקה, וחגורת עור על המקטורון

האזרחי הפשוט. אל חזית הכובע הוצמדה פחית ועליה מגן דוד

עם הכתובת "שירות – סדר יהודי". נשק חם לא קיבלו השוטרים

אלא רק מקל גומי.    (22)

בנובמבר 1940 פורסמה גזירת הגיטו ובחלקים שונים של

העיר החלה לצמוח החומה אדומת הלבנים. רחוב קרוכמאלנה

ועשרות רחובות אחרים, אשר ארבעה חדשים לפני כן הוקצו

ליהודים, לא נכללו בתחום הגיטו. הנאצים החליטו לצמצם את

שטח הגיטו, כדי להדק יותר את רצועת החנק סביב האוכלוסיה

היהודית.

הפעם הועמד אבי לפני בעיה כפולה – תוך חמישה ימים

עליו למצוא דירה למשפחה וגם מקום לבית הדפוס. לפי הפ-

קודה החדשה נאסר על אבי להכנס לרחוב ז'אלאזנה שבו

היה המפעל. אבל המשגיח הגרמני הביע נכונות להרשות הע-

ברת המכונות לתוך הגיטו תמורת סכום ניכר. אמי החלה

איפוא למכור חפצי ערך ואבי התרוצץ בין ידידים כדי להשיג

הלואה. בסוף עלה בידם לאסוף את הסכום הדרוש לשיחוד

המשגיח הנאצי של המפעלובעזרתו לקבל רשיון להעברת

המכונות לגיטו.

מפאת קוצר הזמן אי אפשר היה להשיג אולם מתאים למפ-

על אבל אבי קיבל רשות מן ה"יודנראט" להעמיד את המכו-

נות באופן ארעי בבית – המדרש שברחוב גאנשה 6. שהיה נעול

זה זמן רב. כעשרה סבלים וכמה בעלי עגלות קיבלו עליהם

להעביר את המכונות. מכונות אלו הורכבו בשעתן על-ידי

מכונאים – מומחים שנשלחו במיוחד למטרה זועל-ידי החברה

האנגלית שממנה נקנו. עתה פירק אותן אבא בעזרת פועלים

פשוטים והן הוטלו בערימה גדולה אחת לתוך בית – המדרש.

בהיותנו טרודים במאמצים להצלת המכונות לא היה לנו

פנאי לחפש דירה. המשפחה כולה עסקה בהעמסת המכונות וכך

חלפו חמשת הימיםץ למזלנו מסר לנו ידיד קרוב שני חדרים

בדירתו שברחוב זאמנהוף אשר נכלל בגיטו, וכך לא נשארנו

בלי קורת גג.

אותי שלחה אמא לנקות את שני החדרים בטרם נעביר אליהם

את מעט החפצים. תוך כדי העבודה שמעתי איך מארחנו,

יהודי אדוק מאד מכה את בתו בת העשרים על שהעלתה אש

בכיריים. במהומה הגדולה שכחתי לגמרי כי שבת היום ובעצמי    (23)