בנסיעתנו הנוכחית היינו רק שלושים בקרון. היו לנו
איפה תנאים נוחים ואפילו די מקום לשכב. ברגע האחרון
הובאו עוד כמה נשים ממחנה הריכוז בלובלין, חברותינו
לשעבר מבית הדפוס הורשאי. עד לרגע זה היינו משוכנעות
כי מחנה מאידאנאק הוא הגיהנום הגרוע ביותר. אך בהעיפנו
עין על חברותינו ראינו כי לעומתן אין לנו סיבה להתלונן.
הו היו חיוורות, שערותיהן כמעט לבנות ועצמותיהן הבולטות
מכוסות סמרטוטים פשוטים. רגליהן היחפות היו נפוחות
ומכוסות פצעים שוטטי דם. בראותן אותנו, בכו משמחה. אך
עדין לא האמינו כי אכן נמצאות הן כבר מחוץ לשער תאי הגזים.
ברכבת כולה היו בסך הכל שמונים נפש, בכללן אחדים
שלא הופיעו ברשימה הרשמית של המבוקשים. חלק מעובדי
הדפוס כבר נספו בנתיים בתאי הגז. הנשים ממחנה לובלין
סיפרו כי בהיותן בדרך לרכבת הבחין הקצין הנאצי בשתי
נשים הגוררות בקושי את רגליהן. הוא קרא אליו חייל ואמר
לו: "קח שתיים אלה בחזרה! אין הן טובות עוד אפילו לעבודת
דפוס". שתי הנשים החלו לבכות ולהתחנן, אך ללא הועיל.
החייל החזיר אותן למחנה.
(108)
פרק אחד עשר
ימיו האחרונים של
גיטו רדום
מקץ שעות אחדות של נסיעה איטית נעצרה הרכבת. משמר
גרמני קטן הוליך אותנו בדרכים עקלקלות לתוך גיטו ראדום.
הילדים הפולנים המעטים שנזדמנו בדרכנו, ירדו מן הדרך
ועקבו אחרינו תמהים ומבוהלים. בבואנו אל שערי הגיטו
מסרו אותנו החיילים לידיה של המשטרה היהודית והסתלקו.
שוב היינו בין יהודים. מכל העברים הומטרו עלינו שאלות
מנין באנו ומה גורל היהודים במחנה. קהל היהודים סביבנו
גדל בלי הרף ובאויר נישאו שמות אנשים שנשאלו לשלומם.
מיד הופיעו כמה מעסקני הקהילה ובידיהם כיכרות לחם
שחורות וגדולות וקופסאות ריבה. הם פיזרו את הסקרנים,
פרסו לנו פרוסות הגונות, מרחון בריבה ואמרו בנימה לבבית:
"איכלו, איכלו, אחרי כן תספרו". יהודי ראדום גילו
כלפינו
יחס לבבי כן. אף על פי שהגיטו היה מלא על גדותיו ובכל
חדר התגוררו אנשים אחדים, סידרו אותנו בצורה אנושית.
כל אחת מאיתנו קיבלה מיטה, כלי מיטה נקיים ואף לבנים
להחלפה. המשפחות שבבתיהן התגוררנו, חילקו אתנו את
מזונן הדל.
השגחנו איך האנשים הרחמנים השתדלו להתגבר על
הרתיעה הטבעית שמראנו העלוב עורר בהם בהכרח. במיוחד
היה דבר זה אמור בנשים ממחנה הריכוז הלובליני שדמו
יותר לחיות מאשר לאנשים. גם אנו ממאידאנאק נראינו לעומת
יהודי הגיטו כאנשים שיצאו זה עתה מכלוב. על אף היחס
הנלבב שגילו כלפינו יהודי ראדום, יכולנו לקרוא מעל פניהם
את השאלה, איך אפשר שאנשים יגיעו למצב עצוב כזה. (109)
