ההשמדה. אחר זמן כאשר נפסק המצעד מרצון למות של

אלפי יהודים רעבים, החלו החטיפות. בעלי אמצעים רכשו

להם תעודות של "יהודים מועילים", המועסקים בבתי החרושת

הגרמנים בגיטו.

אבי ומומחי דפוס אחרים קיבלו עוד בראשית יולי 1942

תעודות כאלה מידי המפקח הנאצי שהיה ממונה על כל בתי

הדפוס בגיטו. עלה ביד אבי להכניס לתוך רשימה זו של

עובדי דפוס "מועילים" את כל בני משפחתנו ואף קרובים

רחוקים יותר וידידיםשעברו לגור בבית הדפוס יחד עם בני

משפחותיהם. בדרך זו נמנינו עם הקומץ הקטן של "יהודים נבחרים"

בעלי נייר הפלא שהעניק הגנה רשמית מפני גירוש.

בכל זאת לא סמכנו על נסים ולעיתים רחוקות יצאנו לרחוב,

כי הגרמנים התרוצצו כמטורפים על פני הגיטוולעתים קרובות

למדי כאשר התקשו למלא את המכסה, חטפו גם

"יהודים מועילים" ושלחום אל ה"אמשלאג-פלאץ".

במפעלנו נמצאו כארבעים איש. ישנו על המכונות,על

ערימות הנייר ובישלנו בשביל כולם יחד בדוד גדול אחד.

בנתיים פלו הקורבנות הראשונים גם במשפחתנו. בעת

התנפלות על רחוב גאנשה חטפו הנאצים דודה שלי עם שני

ילדים ושלחום לגירוש. ימים אחדים לאחר מכן נפלה בידי

הנאצים סבתא רחל, אם אימי בתוך קבוצה של 16 קשישים

גברים ונשים, נלקחה אל בית הקברות ברחוב גאנשה שם

נאלצו לחפור לעצמם קבר אחים ואחר כך נורו.

המאורעות הטראגיים במשפחתנו, במיוחד מותה המזעזע

של סבתא, היתה להם השפעה מזעזעת על אמי. לכך נוספו

תנאי החיים האיומים במרתף בית הדפוס שעוד החמירו מיום

ליום. אמא לא יכלה לישון בלילה והיתה קרובה להתמוטטות-

עצבים. משאלתה היחידה היתה לישון לפחות לילה אחד

במיטה ועל אף הסכנה האורבת, החליטה אמא ללכת לדירתנו

ברחוב כלודנה, פשוט כדי לתת תמונה לעפעפיה.

ב-27 ביולי (1942) אחר הצהריים שרר שקט בגיטו ואמי שלחה

אותי יחד עם אחותי הבכירה נינה לרחוב כלודנה כדי שנכבד   (34)

את הדירה ונכין איזה תבשיל. אחותי הצעירה האניה השתוקקה

ללכת אתנו, אך אמא לא רצתה להיפרד ממנה אף לרגע.

הלכנו איפוא, בשתיים והאניה עמדה לבוא אחר כך עם

ההורים.

את דירתנו ברחוב כלודנה מצאתי במצב טוב וד"ר מארק הלפרין

עם אשתו האנקה עוד התגוררו בחדרם. ניקינו את

הבית, בישלנו אוכל והכינונו אמבטיה לאמאץ חלפו שעות

אחדות וההורים לא באו. אך לא חרדנו. היינו בטוחים כי

יבואו לפני השעה 9 היא שעת העוצר.

כאשר הראה השעון את השעה 9 ועדיין ההורים לא הופיעו,

החילונו לחרוד. ניסינו לנחם את עצמנו כי משהו ודאי קרה

ברחובות והם החליטו ללון בבית הדפוס. בכל זאת, כאשר

רק האיר היום, רצנו כל עוד רוח באפנו לרחוב גאנשה.

לתדהמתנו מצאנו את בית הדפוס סגור על מנעול ובריח.

דפקנו באגרופינו על הדלת ואחר שעה ארוכה שמענו קולה

החלש והרועד של סבתא, אם אבי. בעזרת שכנים פרצנו את

הדלת וסבתא סיפרה לנו כי יום קודם לכן, לא יותר מחצי שעה

לאחר שאני ונינה  יצאנו לרחוב כלודנה, נכנסו גרמנים

מזויינים לבית הדפוס וציוו על כל הנוכחים לצאת לחצר.

אלה שהיו בלי תעודות הסתתרו בפנים, אבל אבי הרגיש את

עצמו בטוח וציווה על כל בעלי התעודות לעמוד בשורה

ולהראות את תעודותיהם. סבתא שכבר ידעה את יחסם של

הגרמנים לאנשים זקנים, התחבאה בין המכונות. תחילה

התחבאה גם אחותי הצעירה האניה, אלא אבא נכנס והוציאה

מן המחבוא.

נינה ואני החלטנו לרוץ אל ה"אומשלאג-פלאץ" כדי לבקש

את הגרמנים שישלחונו יחד עם הורינו ואחותנו הקטנה. חשנו

שעלינו להיות יחד אתם. ברם עדין לא ידענו אז שהגרמנים

מגרשים רק את אלה הרוצים להישאר ואילו את אלה המתחננים

להישלח – אינם שולחים.

כך קרה גם איתנו.בעיניים דומעות התחננו אצל המשגיח

על ה"אומשלאג-פלאץ" שישלח אותנו עם המשלוח הגדול   (35)