נאצים מזויינים ודרשה מכל הדיירים לצאת לחצר. הפעם

לא לצאת  אלא להמשיך בעבודה, כאילו לא אלינו

הכוונה. כאשר נכנסו הגרמנים לבית הדפוס, היינו כולנו

עסוקים מאד בעבודתנו, עד שכביכול לא השגחנו כלל

בכניסתם. רק את סבתא ואת ילדי הפועלים הסתרנו באחד

המרתפים. אגב, הסתרת סבתא לא היתה מלאכה קלה. באיזה

בטחון מוזר טענה שלא יעונה לה כל רע ורצתה להישאר

בין העובדים. אבל אנו ידענו מה מעוללים הנאצים לאנשים

זקנים וממש בכוח הורדנוה למרתף.

משך רגעים אחדים סובבו הנאצים בשתיקה בבית הדפוס,

בהתבוננותם בעבודתנו ובסוף פקדו עלינו בחריפות לצאת

לחצר. נעמדנו בשורה עם מספר לא גדול של אנשים שהנאצים

הצליחו לגלותם. חלק מפועלינו עזבו שעה קלה לפני כן את

המקום יחד עם בני משפחותיהם. אחד הגרמנים אשר בהיותו

בבית הדפוס ראה את אחותי נינה כותבת במכונה, הוציאה

מן השורה וחזר אתה לבית הדפוס, ושם הכתיב לה מכתב

אהבה אל כלתו בהמבורג. הודות לכך נשארה נינה במקום

ואילו יתרנו הוצאנו החוצה. ביקשתי שירשו לי להיפרד

מאחותי אך הנאצים רק צחקו לי. שוב הובלתי לכיוון

האומשלאג-פלאץ, אך הפעם לקחו ממני הנאצים את תעודות

העבודה ולא היתה לי עוד תקוה לחזור משם. מיואשת צעדתי

בתוך שורת הנידונים והרהרתי אם יתכן ששוב ישחק לי

המזל ואנצל.

הוליכו אותנו תחת שמירה קפדנית ביותר ולא היה כל

סיכוי לברוח. באומשלאג-פלאץ עצמו לא הרשו לנו להתערב

באנשים שכבר במקום, אלא סגרונו בתוך מחסן יחד עם

גברים ונשים אחרים. החלון היה מסורג וליד הדלת שמר

נאצי מזויין, שצעד הלוך וחזור. מפי הנוכחים נודע לנו

שאנו נהיה הראשונים לעלות לקרונות ברגע שיגיעו. משום

מה מקדישים לנו הנאצים תשומת לב מיוחדת – לא ידענו.

אחר שעה קלה פתחנו בשיחה עם הנאצי ששמר עלינו.

הצענו לו 500 זלוטי לגולגולת בעד הוצאתנו לכיכר. תחילה    (48)

לא רצה לשמוע דבר. לאחר מכן שאל בתמימות כנה, מה

אכפת לנו אם נכנס לקרונות ראשונים ישר מן המחסן, או

קצת מאוחר יותר, מן הכיכר. לפתע פתח את הדלת ובחיוך

ביקש למסור לו את הכסף. תוך דקות אחדות אסף למעלה

מ – 20.000 זלוטי. חיוכו המסתורי הדאיג אותנו: מי יודע מה

מסתתר מאחורי החיוך הזה. אך מיד נתחוור לנו פשר הדבר.

ברגע שהוציא אותנו מן המחסן, אסף הנאצי יהודים אחרים

במספר דומה, דחפם לתוך המחסן נעל את הדלת והוסיף

לצעוד בשלווה הלוך וחזור.

התחלתי לתור סביבי ולחפש פנים מוכרות, אך לא מצאתי

איש חוץ משכני למחסן. אחר שעה קצרה הופיעה בנשיפה

כבדה רכבת משא ארוכה. לחש של חרדה נשמע מפי ההמון.

מתקרבת שעת המסע שממנו אין חוזרים.

מחשבות שונות התרוצצו במוחי על איזה נסיון אחרון

לברוח. בחזייתי היו לי 3000 זלוטי – אמצעי ההצלה

האחרון שלי. לפתע הבחנתי בשוטר יהודי שהיה בתפקיד

בכיכר. ניגשתי אליו והצעתי לו את הכסף אם יעזור לי

להינצל. השוטר הצעיר הביט בי בחיוך ציני ולחש לאוזני:

"ילדתי היקרה כבר הציעו לי פה סכומים גדולים יותר".

העפתי בו מבט של בוז והתרחקתי ממנו במהירות. קרוב

לבניין שלידו עמד השוטר היהודי, היתה מוטלת אבן גדולה.

ישבתי עליה והתחלתי לבכות בכל רם. הרגשתי איך עוזבת

אותי שארית כוחותי ונשתתקתי כמעולפת. זאת היתה הפעם

הראשונה שנשברתי. והנה נענע מישהו את כתפי. הרמתי

עיני וראיתי את היהודי שלפני רגע לעג להצעתי . נראה

שבכיי השפיע עליו, או אולי חשב ש – 3000 זלוטי הם גם כן

סכום נכבד. הוא לקח את הכסף ואמר לי לעשות בלי שהיות

כל דבר שיצווה עלי.

היה מעבר מן האומשלאג-פלאץ לכיכר השניה שבה שכן

בית החולים היהודי. ליד השער המוליך אל בית החולים עמד

אוקראיני מזויין. השוטר היהודי אמר לי לחכות בקרבת מקום

לשער והוא עצמו פתח בשיחה עם האוקראיני. אחר רגע דחף    (49)

,