אחר המקלחת נערכה סלקציה. ערומות עברנו בין שתי

שורות קצינים ורופאים נאצים ויותר ממחצית קבוצתנו

הועמדה בצד. נפסלו כל הנשים הקשישות וגם צעירות שרזו

מדי או היה בהן מום כלשהו. נינה ואני נמנינו עם קבוצה

קטנה של נשים  שנצטוו להתלבש ולהשאר בשורה.

בין אלו שנפסלו היתה גם לאלוניה, נערה צעירה וקצת

מטומטמת מראדום, שנמצאה במחנה יחד עם אחותה הקשישה

ממנה. היו לה פנים נאות ללאלוניה, אך במבט ראשון אפשר

היה להכיר את פיגורה השכלי. התנהגה בצורה מוזרה ופטפטה

שטויות. אך אחותה הקשישה הצליחה בהמצאות שונות

להצילה מכל הסלקציות. הפעם לא הצליחה ולאלוניה נפסלה.

כאשר קבוצת הנפסלות הובלה אל תאי הגז היתה לאלוניה

היחידה שעלה בידה להימלט. איש לא יכול להבין איך

עשתה זאת ואיך הצליחה למצוא אותנו . רק כחצי שעה לאחר

שקבוצת הנפסלות נלקחה מן המקום, חזרה לאלוניה בריצה

אל האולם, נדחקה בין הנאצים שסובבונו ונעמדה בשורה

ליד אחותה. מדיבוריה המבולבלים הבינונו רק, כי עלה בידה

לברוח מן הקבוצה שהובלה לתאי הגז וכי אחר כך קפצה

דרך חלונות שונים עד שהגיעה אל האולם שממנו הוצאה.

מאחר שלא מצאה אותנו שם, רצה בכל הבניין עד שגילתה

אותנו. מסביב הסתובבו מאות נאצים, אך לא עלה בדעת אחד

מהם לעצרה. נראה כי העזתה הנדירה של הנערה הטעתה

את הנאצים.

במשך כל הלילה וגם למחרת היום – 36 שעות מלאות

עמדנו כך בשורה בעוד הנאצים ששמרו עלינו התחלפו פעמים

אחדות, לא ידענו אם הסיבה היא שהשומרים החדשים לא

ידעו כמה זמן אנו כבר עומדות, או שהדבר נעשה בכוונה

לבחון את כושרנו הפיזי. מכל מקום, לא הורשנו לשבת אף

לדקה אחת. כאשר סוף סוף הוצאנו החוצה אחרי 36 שעות

עמידה, התנועענו כשיכורות, ראייתנו טושטשה ולא היינו

מסוגלות להוציא הגה מפינו.                       (158)

בדרכנו נתקלנו בקבוצה חדשה של נשים משדה "א" שלנו.

עתה הובלו הן למרחץ. בתוך הקבוצה הזאת ראיתי אחראיות

וקאפו רבות ובינהן – ידידתי אידית, שהצליחה לחדור לתוך

"אצולת המחנה". לא עלה בידי להיוודע אם עברה בשלום

את הסלקציה ומה עלה בגורלה אחרי כן. מאז לא ראיתיה עוד.             (159)

אך לבשתי שמלה קרועה. אך כה קסמו לי המכנסיים, שלא

התחשבתי בשום דבר ורק חשבתי כמה חם יהיה לי בבקרים

החורפיים המתקרבים. אך עבר גם הרהור בראשי, כי בעוד

שבועות או חודשים אחדים, כאשר ינקו את הצריף אחרינו,

ישמח מישהו אחר בירושה שאוריש לו.

לא הייתי יחידה שסיכנה את חייה וחטפה מן הבא ליד.

אך דברים בעלי ערך רב לא נשארו. ויחד עם המכנסיים

שהיו רכישה גדולה, קדחה במוחי המחשבה: מתי יבוא תורנו?

השמים מעל צריפנו המכוסים עשן תמיד, הזכירו לנו בלי

הפסק את המוות המחכה לנו. תכופות שוחחנו בינינו על

הרגשתו של אדם המומת בגאז ואם כרוכה מיתה זו ביסורים.

אחדים טענו כי לא אחד נשרף חי בכבשן, מאחר שרק התעלף

בתא הגז.

על בריחה מאושויץ לא יכולנו אפילו לחלום. המחנה הענקי

נשמר מכל עבר. לבושי קרעים ועם ראשים מגולחים לא

נראינו כלל כאנשים נורמלים שהיו יכולים להסתתר. מלבד

זאת היו מספרים מקועקעים בזרועותינו ואלה היו מגלים מיד

את זהותנו. אפילו הצליח מישהו לברוח, היה זה גם כן עניין

רק ליום או יומיים ואחר היה ממילא חוזר ונופל בידי הנאצים.

שוב להסתתר ביער פירושו: מיתת רעב או מיתת קפיאה.

חיכינו איפוא מיואשים לרגע שבו יבואו הגרמנים לקחתנו,

ולפני עיניינו תימרו בלי הפסק להבות האש ותימרות העשן

של הכבשן. בינתיים החלו הגרמנים לבחור קבוצות שנשלחו

בכיוון בלתי ידוע. בשום אופן לא יכולנו להיוודע מה קורה

לקבוצות נשים אלו. אך מאחר שנבחרו רק הצעירות, הבריאות

והנאות ביותר, האמנו שהן נשלחות לעבודה מחוץ לאושויץ

וכולנו התחלנו איפוא לדאוג למראה פנינו. כתוספת למכנסי

ההדורים תפרתי לי אפודה משמלתי הישנה והייתי בין

בעלות הלבוש הנאה ביותר בקבוצת הנשים שלנו. גם אחותי

נינה הצליחה לרכוש לה אפודה נאה. כן ליקטנו מבין פסולת

המטבח קליפות סלק וצבענו בהן את הלחיים כדי שנראה

נאות ובריאות יותר. עשינו כל שביכולתנו כדי לשאת חן                  (156)

בעיני הבררנים הנאצים וקיווינו שיצרפונו אל אחד המשלוחים

שיצאו בלי הרף מאושויץ.

אך חלפו שבועות והמזל לא שיחק לנו. כל אימת שהגרמנים

פתחו בבחירת נשים, השתדלנו להתבלט לפניהם, אך

אחותי ואני לא נבחרנו. כנראה לא נראינו בריאות די הצורך.

בוקר אחד הוצאנו כולנו לכיכר לסלקציה. איני יודעת

באיזה אופן קרה הדבר, אך לפתע התפשטה שמועה כי הפעם

תישלח קבוצה קטנה של נשים לעבודה בבית חרושת לנורות חשמל

בצ'כוסלובקיה. הקצינים הנאצים ציוו עלינו לעבור

על פניהם הלוך ועבור פעמים אחדות והם בחרו מספר קטן

של נשים. היתר נסגרו בצריף ריק תחת שמירה מיוחדת.

נינה, אידית ואני השתדלנו להיות יחד כדי שלא יפרידו

בינינו. ביחד עברנו על פני הגרמנים, אך למשלוח בחרו רק

אותי ואילו נינה ואידית נסגרו בצריף. אחר עמידה של שעות

אחדות בכיכר בתוך קבוצת הנשים הנבחרות, עלה בידי

להתחמק וחדור לתוך הצריף שבו נמצאו נינה ואידית.

שתיהן נפלו על צווארי , חיבקוני ונישקוני , אחר רגע החלה

נינה להכותני ולנזוף בי על שחזרתי, תחת לצאת עם המשלוח

לצ'כוסלובקיה, מקום שם היה לי ודאי סיכוי טוב להישאר בחיים.

הוחזקנו כלואות עד למחרת אחר הצהריים ובמשך כל הזמן

הזה לא בא כל אוכל לפינו. הדבר עורר בנו את המחשבה

העצובה כי אין עוד לנאצים צורך בכוח העבודה שלנו וכל

רגע עלולות אנו להישלח אל תאי הגז.

כאשר השומרים הנאצים הובילו אותנו דרך המחנה בכיוון

למרחץ, ברחה אידית מן הקבוצה. היא קפצה לתוך אחד

הצריפים שלידם עברנו והסתתרה שם ואנו המשכנו בכיוון

למרחץ. אך בראותי שמכניסים אותנו לתוך אותו אולם שבו

התקלחנו בעת הגיענו לאושויץ, הרגעתי את אחותי, כי באמת

מתכוונים למקלחת. על כך ענתה נינה בלעג מר, כי כרגיל

רוחצים את המתים לפני הקבורה ואילו הנאצים נוהגים

אחרת, תחילה פוקדים הם עלינו להתרחץ ואחר כך ימיתונו...          (157)

ידידי אדאק ש. וולאדאק ציפל, ולאחר שסחבוני כשעה,

התפזרה קצת הנפיחות ברגלי ולאט התחלתי לצעוד בעצמי.

השומרים הנאצים לא הבחינו בכך כי ידידי החזיקוני באמצע

הטור וכך נסחבתי אחריהם.

אולם כעבור שעות אחדות אפסו כוחותי ופשוט לא יכולתי

לנשום. ניגשתי אל קצה הטור ופניתי אל הגרמני הראשון

שראיתי בבקשה להושיבני על העגלה. במקרה היה זה אחד

המשגיחים ממחנה ראדום, שהכירני היטב, כי לא אחת נהג

להוציאני מן הקבוצה ולשלחני לאיזו עבודה מיוחדת במטבח,

במחסן הבגדים, או בבית החולים, זה היה בזמן שעוד השתייכתי

אל כוח המילואים של המחנה. הנאצי הזה היה אדם

צנום ושקט כבן 35, והוא התאהב באחת האחיות הרפואיות

במחנה בשם האנקה רוזנברג. כאשר פניתי אליו שיעלה

אותי על עגלת המוות, מדד אותי בעיניו מלמעלה למטה ואמר

ברוגז: "אחר כך!"

הייתי חלשה מאד, אך בנעלי הבד המרווחות פג קצת הכאב

ברגליים וגם שמש האביב המחממת עודדה קצת את רוחי.

הנאצי כנראה שכח את בקשתי וגם אני לא פניתי עוד אליו

בענין העלאה אל העגלה. עוד נשענתי על שני שכני, אבל

לא היה עוד צורך לשאת אותי.

למזלי חלף היום הזה בשקט יחסי. אמנם צעדנו בלי הפסק,

אך לא רצנו עוד, ופעם אחת בעברנו על פני אגם, אף

הורשינו לשאוב קצת מים. התרחקנו יותר ויותר מן החזית

הרוסית ועובדה זו כנראה היתה לה השפעה מרגיעה על

שומרינו הנאצים.

לפנות ערב הגענו לטומאשוב-מאזוביאצקי. בתחנת הרכבת

השוכנת מחוץ לעיר, הפרידו הגרמנים בין הגברים והנשים.

לעינינו התרחשו אז מחזות מזעזעים של פרידה. בני זוג עם

ילדים התחלקו בהם: הגברים לקחו אתם את הילדות . באופן

אכזרי קרעו הנאצים את הגברים מעל נשותיהם המחבקות

אותם, וקבוצת הגברים הובלה מיד בכיוון בלתי ידוע. אחותי

נינה היתה מאוד מדוכאת מן הפרידה מחתנה ולאדאק ציפל,          (140)

וידידתי אידית נתקפה בהיסטריה בשעה שהשומר הנאצי

קרע אותה מזרועות בעלה.

לאחר שהגברים נעלמו מעינינו, סידרו אותנו הנאצים

בשורות ודרך רחובות צדדיים הוליכונו אל בית הכלא של

טומאשוב-מאזוביאצקי. בערב אביבי ושקט זה נראתה העיר

כמקום נורמאלי ושקט. אנשים טיילו ברחובות ולא היה סימן

של נזק מלחמתי. בבית הסוהר הוכנסנו לאולם גדול בקומה

השלישית, וברגע שנכנסנו, נפלנו כולנו על הרצפה הערומה

כדי לנוח מהצעדה הארוכה, אך מיד נשמע צלצול הפעמון

ונצטווינו לרדת לחצר שם קיבלנו מרק ולחם. גם אני ירדתי,

אף על פי שבקושי הנעתי את רגלי. לקחתי את מנת האוכל

ובהישעני על נינה ועידית, חזרתי וטיפסתי אל הקומה השלישית

והשתטחתי על הריצפה.

למחרת היום לא יכולתי עוד בשום אופן לעמוד על רגלי.

על אף צלצול הפעמון לא ירדתי לקבל את מנת הקפה והלחם.

למזלי לא נערך מיפקד בחצר, כי הבריחה מן הכלא היתה

בלתי אפשרית. במשך שבוע שלם שכבתי בפינה ולא זזתי

מן המקום, ונינה ואידית חלקו עמי במנות האוכל שלהן.

אחרי ימים אחדים סרה הנפיחות מרגלי. גם החום נעלם

והתחלתי לרדת לחצר לחלוקת האוכל. בסוף השבוע השני

ערכו הנאצים סלקציה וקבוצה גדולה של נשים נשלחה

בכיוון בלתי ידוע. אני נמצאתי בריאה והושארתי בקבוצה

שצויינה כ"מוכשרת להמשיך בעבודה".                  (141)

היינו יושבים על ערימת הקרשים שבאמצע כיכר המחנה.

הנושא המרכזי של השיחות היה תמיד השאלה, אם נגיע חיים

לסוף המלחמה. כל אחד היו לו השערות משלו על מה שיקרה

בעת שיתקרבו אלינו הצבאות הסוואטים. אחדים סברו שעלינו

להישאר במחנה ולחכות כאן לשחרור. דעתם של אחרים

היתה, שיהיה עלינו לברוח מאחר שחששו כי ברגע האחרון

ישמי'דו אותנו הנאצים או יוליכונו מערבה.

אחת הנערות היהודיות, טושה ליכטנשטיין, שאתה התידדתי,

סיפרה לי שהיא מקבלת מכתבי אהבה מבחור פולני

שאחותו עובדת בבית החרושת והיא מביאה לה את המכתבים.

הנערה היהודיה והבחור הפולני התראו רק פעם אחת

ובהזדמנות זו החליפו מלים אחדות בלבד. זה התרחש ערב

אחד בעת שהבחור חיכה לאחותו ליד שער בית החרושת.

מאז קיבלה ממנו טושה מכתבים תכופים שבהם הציע להבריח

אותה מן המחנה ולהסתירה עד סוף המלחמה.

טושה נמצאה במחנה יחד עם משפחתה: אמא, אבא וגם

סבא. היתה זו משפחה אדוקה מכובדת מראדום. הסבא נשא

גם במחנה את זקנו. הגרמנים לא ראוהו מעולם והשוטרים

היהודים סייעו לו להסתתר. הליכטנשטיינים זכו ליחס מיוחד

מצד יהודי ראדום שבמחנה והכל השתדלו לעזור להם.

טושה ואמהחולת הריאה ישנו בצריף לידי ובלילות שמעתי

תכופות את שיחותיהן על המקרה המוזר עם הבחור הפולני.

האם התחננה אל בתה שתעבור לצד הארי אל הבחור הפולני,

שבנתיים נודע כי מוצאו ממשפחה הגונה. אך טושה לא

רצתה בשום אופן להפרד ממשפחתה.

לא חלף חודש ותוך ימים אחדים מתו האם והסבא. זמן

קצר אחרי כן נעלמה טושה מן המחנה. לפנות בוקר יצאה

יחד אתנו לעבודה במפעל הנשק ולפנות ערב עברה

בעזרת ניירות מזוייפים לצד הארי, דרך השער שבו יצאו

הפועלים הפולנים. כאשר נתגלה בעת המיפקד בערב היעדרה

של טושה. נלקח אביה לחקירה והוא ספג מכות רצח כדי

שיגלה מקום מחבואה. מקץ לילה של עינויים נוראים, והוא            (130)

עוד שותק, הוציאוהו בבוקר אל כיכר המחנה ותלוהו ברגליו,

ראשו למטה. כך היה תלוי ימים אחדים והוכה בלי הרף, אך

על מקום מחבואה של ביתו לא אמר מלה. בסוף הרפו ממנו

הנאצים, אבל אחרי שעות אחדות מת האיש בבית החולים

של המחנה. איני יודעת אם נודע אי פעם לטושה על יסוריו

ומותו של אביה.

בתחילת אוקטובר 1943 פירקו פתאום הנאצים את הגדר,

שהפרידה בין שני המחנות, והתקינו מחנה אחד. באופן בלתי

צפוי חזרתי והתאחדתי עם אחותי נינה ועם קבוצת עובדי

הדפוס הוורשאים. בערבים, אחר העבודה, בילינו יחד. נינה

הביאה תכופות כריכים של לחם לבן ונקניק שקנתה בעזרת

קשריה בבית הדפוס. גם חברתי אידית דאגה לי ולעתים

קרובות היתה סרה אלי לצריף לפני צאתה לעבודה בבוקר

ומביאה לחם וריבה.

ואכן, מאז נתאחדו שני המחנות לא סבלתי עוד רעב ומצב רוחי

הוטב בכללו. אך בהשוואה לתנאי העבודה בבית הדפוס

עדיין היה בית החרושת לנשק מחנה ריכוז. הצריפים של עובדי

הדפוס היו גם נקיים יותר מצריפינו ועל אף האיסור החמור

היו הגברים והנשים שבמחנה מבקרים בערבים אלה את אלה.

היו זוגות נאהבים, חתנים וכלות, וכן קם לתחיה המוסד של

"דודנים" ו"דודניות", שהיה נפוץ מאד בחדשי הזוועה האחרונים

של גיטו וארשה, עת נשים וגברים גלמודים ששכלו

כל יקיריהם, התגעגעו לנפש קרובה.

אדאק ש. העליז וולאדאק ציפל סיפרו לי סיפורים פיקאנטיים.

רבים על זוגות שונים שנתקשרו בין עובדי הדפוס במשך

החדשים שהייתי מרוחקת מהם. בין השאר סיפר לי ולאדאק,

כי האשה המכונה "מאנקה קילומטר", גם היא מצאה לה

סוף סוף בן זוג. כשם שהוא היה גוץ ושמן, כך היתה היא

גבוהה ורזה כאיטריה. ולאדאק כינה אותה "מאנקה קילומטר".

הנימוק לשם המשונה היה בכך, שברגליה הארוכות צעדה

במהירות בלתי רגילה. הכינוי דבק בה ואיש לא קרה אותה

אחרת מאשר "מאנקה קילומטר".

שדימו בנפשם כי גם בגיטו רודפים אחריהם. הוסיפו איפוא

לרוץ ואיבדו זה את זה. מזועזעת עמדה האשה לבדה בגיטו,

שבו לא הכירה אדם ולא ידעה איך למצוא את בעלה. רק

סיפרה לי, כי הוא גבר גבוה בגיל ארבעים בערך, כי גם

שערותיו אדומות ובידו כנור בנרתיק.

העליתי את האשה לחדרי ואחדים מפועלי הדפוס שלנו יצאו

לרחובות הגיטו לחפש אחר האיש עם הכינור. הגיטו כבר

היה אז "גזום" כראוי ובסך הכל היו בו כעשרה רחובות,

שהיו אמנם מלאים אדם, אך את האיש עם הכינור מצאו עד

מהרה.  המשימה לא היתה לא היתה קשה ביותר, כי לא נמצא בכל

הגיטו עוד יהודי שיתרוצץ מבוהל כמוהו עם  כינור תחת

 הזרוע ויחפש את אשתו.

הפגישה בין בני הזוג אחר פרידה של כרבע שעה היתה

כה נרגשת, שלא רק הם אלא כולנו מסביב הזלנו דמעות.

הזוג נשאר ללון אצלנו ולמחרת השיגו חדר. ימים אחדים

לאחר מכן לקחתי את האשה, אידית, (שם משפחתה

מן הבית צימרמן) לעבודה בבית הדפוס ובעלה השיג עבודה

בבית מלאכה אחר. בזכות עבודתה של אידית בבית הדפוס

נרשם גם בעלה אדולאק, ברשימת עובדי הדפוס. שהועברו

ממחנה לובלין לגיטו ראדום.

אדולאק מעולם לא נפרד מכינורו. זה היה המטען היחיד         

שלקח איתו מן הגיטו בוארשה למאידאנאק וגם בבואו לראדום

הביא אתו את הכינור. במשך החדשים האחדים שנמצא יחד

אתנו בגיטו, נעשה אדולאק דמות פופולרית בין יהודי ראדום.

כל אימת שניגן בערב בדירתנו, התאספו אנשים רבים ליד

ביתנו וערכו לו תשואות נלהבות.

השקט היחסי ששררבגיטו ראדום עורר בנו את האשליה כי

שוכנים אנו בפינת פלאים שהנאצים שכחו על קיומה וכי

האלפים האחדים של יהודי ראדום, וקבוצתנו הורשאית בכללם

י- יגיעו כאן חיים אל קץ המלחמה. אך היה זה חשבון כזב,

כי לא חלף זמן רב והנאצים נזכרו גם בגיטו ראדום.

מאחורי ראדום נמצא בית חרושת פולני גדול לנשק. עם            (116)

הכיבוש הנאצי קיבל מפעל הנשק האוסטרי הידוע "שטייאר"

את הנהלת בית החרושת לידיו והוחל בו בעבודה בשלוש

משמרות. היהודים שהועסקו בבית החרושת התגוררו במחנה

שכן. בימי ראשון לשבוע הרשו הגרמנים לקבוצות יהודים

שהיו פנויים מעבודה, לבקר בגיטו הראדומי. גם יהודי ראדום

קיבלו תכופות רשות לבקר את יהודי המחנה שליד מפעל

הנשק. הקבוצות מן הגיטו ומן המחנה לווו תמיד על ידי

משטרת הגיטו היהודית.

באחד הימים בשוב יהודי הגיטו מביקור במחנה של עובדי

הנשק, הביאו אתם את החדשה שליד הצריפים הישנים במחנה

מוקמים והולכים במרץ רב צריפים חדשים.

מיד הבינונו ,

שהצריפים נבנים למעננו, יושבי גיטו ראדום. האישור לסברה

לא איחר לבוא. הנאצים החלו לדבר גלויות על חיסול גיטו ראדום

ואגב כך הטעימו, כי רק חלק מן האוכלוסיה יועבר

למחנה שליד מפעל "שטייאר". גורלו של החלק הנותר לא

היה בגדר סוד בשבילנו הורשאים.

בוקר אחד החלו החטיפות וחזרו ונשנו המחזות הטראגיים

של ניתוק הורים מילדיהם, נשים מבעליהן – מחזות מוכרים

לנו היטב מגיטו וארשה. בכך נסתיימה התעסקותי במילוי

מקומן של נשים בעבודה מחוץ לגיטו. הנשים שתחילה שילמו

לי בעד מילוי מקומן, יצאו עתה בעצמן לעבודה כי עקב

החטיפות לא רצו עוד להישאר בגיטו. בגיטו ראדום לא

היו בונקרים ולא היתה כל אפשרות להסתתר. ידענו כי

מחנות לובלין על תאי הגאזים שלהם קיימים עוד וכי האנשים

הנחטפים ברחובות הגיטו הראדומי נשלחים ישר לשם. לכן

הזעקתי את ידידי שישיגו לי מקום עבודה בבית הדפוס או

בבית החרושת לנשק. ערב אחד הביא לי ידיד שעבד במפעל

הנשק תעודת עבודה ולמחרת התייצבתי עם חבילת חפצי

מתחת לזרועי בטור האנשים שעמדו לצאת לעבודה במפעל

הנשק, ואילו אחותי נינה הוסיפה לעבוד בבית הדפוס. אלה

מאנשי הגיטו שחסרו תעודות עבודה, הועמסו על משאיות

והובלו לרכבת – למסעם האחרון, אל המוות.