ארכיון הבלוג

‏הצגת רשומות עם תוויות אדאק ש.. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אדאק ש.. הצג את כל הרשומות

26 בנובמבר 2019


ידידי אדאק ש. וולאדאק ציפל, ולאחר שסחבוני כשעה,
התפזרה קצת הנפיחות ברגלי ולאט התחלתי לצעוד בעצמי.
השומרים הנאצים לא הבחינו בכך כי ידידי החזיקוני באמצע
הטור וכך נסחבתי אחריהם.
אולם כעבור שעות אחדות אפסו כוחותי ופשוט לא יכולתי
לנשום. ניגשתי אל קצה הטור ופניתי אל הגרמני הראשון
שראיתי בבקשה להושיבני על העגלה. במקרה היה זה אחד
המשגיחים ממחנה ראדום, שהכירני היטב, כי לא אחת נהג
להוציאני מן הקבוצה ולשלחני לאיזו עבודה מיוחדת במטבח,
במחסן הבגדים, או בבית החולים, זה היה בזמן שעוד השתייכתי
אל כוח המילואים של המחנה. הנאצי הזה היה אדם
צנום ושקט כבן 35, והוא התאהב באחת האחיות הרפואיות
במחנה בשם האנקה רוזנברג. כאשר פניתי אליו שיעלה
אותי על עגלת המוות, מדד אותי בעיניו מלמעלה למטה ואמר
ברוגז: "אחר כך!"
הייתי חלשה מאד, אך בנעלי הבד המרווחות פג קצת הכאב
ברגליים וגם שמש האביב המחממת עודדה קצת את רוחי.
הנאצי כנראה שכח את בקשתי וגם אני לא פניתי עוד אליו
בענין העלאה אל העגלה. עוד נשענתי על שני שכני, אבל
לא היה עוד צורך לשאת אותי.
למזלי חלף היום הזה בשקט יחסי. אמנם צעדנו בלי הפסק,
אך לא רצנו עוד, ופעם אחת בעברנו על פני אגם, אף
הורשינו לשאוב קצת מים. התרחקנו יותר ויותר מן החזית
הרוסית ועובדה זו כנראה היתה לה השפעה מרגיעה על
שומרינו הנאצים.
לפנות ערב הגענו לטומאשוב-מאזוביאצקי. בתחנת הרכבת
השוכנת מחוץ לעיר, הפרידו הגרמנים בין הגברים והנשים.
לעינינו התרחשו אז מחזות מזעזעים של פרידה. בני זוג עם
ילדים התחלקו בהם: הגברים לקחו אתם את הילדות . באופן
אכזרי קרעו הנאצים את הגברים מעל נשותיהם המחבקות
אותם, וקבוצת הגברים הובלה מיד בכיוון בלתי ידוע. אחותי
נינה היתה מאוד מדוכאת מן הפרידה מחתנה ולאדאק ציפל,          (140)





וידידתי אידית נתקפה בהיסטריה בשעה שהשומר הנאצי
קרע אותה מזרועות בעלה.
לאחר שהגברים נעלמו מעינינו, סידרו אותנו הנאצים
בשורות ודרך רחובות צדדיים הוליכונו אל בית הכלא של
טומאשוב-מאזוביאצקי. בערב אביבי ושקט זה נראתה העיר
כמקום נורמאלי ושקט. אנשים טיילו ברחובות ולא היה סימן
של נזק מלחמתי. בבית הסוהר הוכנסנו לאולם גדול בקומה
השלישית, וברגע שנכנסנו, נפלנו כולנו על הרצפה הערומה
כדי לנוח מהצעדה הארוכה, אך מיד נשמע צלצול הפעמון
ונצטווינו לרדת לחצר שם קיבלנו מרק ולחם. גם אני ירדתי,
אף על פי שבקושי הנעתי את רגלי. לקחתי את מנת האוכל
ובהישעני על נינה ועידית, חזרתי וטיפסתי אל הקומה השלישית
והשתטחתי על הריצפה.
למחרת היום לא יכולתי עוד בשום אופן לעמוד על רגלי.
על אף צלצול הפעמון לא ירדתי לקבל את מנת הקפה והלחם.
למזלי לא נערך מיפקד בחצר, כי הבריחה מן הכלא היתה
בלתי אפשרית. במשך שבוע שלם שכבתי בפינה ולא זזתי
מן המקום, ונינה ואידית חלקו עמי במנות האוכל שלהן.
אחרי ימים אחדים סרה הנפיחות מרגלי. גם החום נעלם
והתחלתי לרדת לחצר לחלוקת האוכל. בסוף השבוע השני
ערכו הנאצים סלקציה וקבוצה גדולה של נשים נשלחה
בכיוון בלתי ידוע. אני נמצאתי בריאה והושארתי בקבוצה
שצויינה כ"מוכשרת להמשיך בעבודה".                  (141)




25 בנובמבר 2019

תנועה חשודה כלשהי פתחו הנאצים ביריות. בכל זאת הצליחו
אחדים מאתנו לברוח חיים, אך גדול פי כמה היה מספרם
של אלה שנורו בעת הבריחה וגופותיהם נשארו בדרך.
הלכנו בעשרות וכל אחד נשא אתו תרמיל גב, שמיכה
ומימיה. רוב השומרים הנאצים צעדו גם הם ברגל, אך היו
בינהם גם רוכבי אופנועים. החיילים הרגלים התעייפו עד
מהרה, אף על פי שנהנו ממזון טוב ומנעליים טובות. הם
גילו עצבנות רבה לרגל קרבתו של הצבא הסוואטי.
ביום הראשון הריצו אותנו בלי רחם קדימה ושום אוכל
לא בא אל פינו. במשך שעות אחדות אף נאלצנו לרוץ.
מיוגעים מן המסע הקשה, השליכו רבים את תרמיליהם
ושמיכותיהם, כי בקושי סחבו את רגליהם. רק לפנות ערב
עצרנו למנוחה. חילקו בינינו פרוסות לחם ושכבנו על האדמה
הרטובה. עתה הרגשנו בחסרון השמיכות.
למחרת החלו ההריגות. תוך כדי הצעידה הקיפו אותנו
הנאצים ועקבו אחר כל אחד מאתנו. אותו בוקר קמתי מעל
האדמה כשרגלי נפוחות. עוד צעדתי איכשהו, אך
לרוץ לא יכולתי עוד. אחרים אף ללכת לא יכלו עוד. הנאצים
בחרו אז עשרה אנשים, מן הכושלים ביותר ופקדו עליהם
לשבת בעגלת האיכרים הרתומה לסוס אחד, שנסעה בעקבותינו
מרגע צאתנו מראדום. העגלה שנהג בה חייל נאצי
הובילה את האנשים כברת דרך, עד שהגענו לחורשה. בעוד
הטור ממשיך קדימה, פנתה העגלה הצידה ונעלמה בין העצים.
קרוביהם של נוסעי העגלה הפנו בלי הפסק את פניהם אף
ניסו לרוץ אליהם, אך הנאצים גדרו בעדם ודחפום קדימה.
אחר רגע הגיע לאוזנינו מטח יריות, ואחר שעה קלה שוב
ראינו את העגלה הריקה נוסעת אחרינו. דבר זה חזר ונשנה
פעמים אחדות במשך היום. כל פעם הוצאו מן הטור כעשרה
כושלים, הועלו על העגלה וחייל נאצי, בעל מכונת יריה קפץ
אחריהם. העגלה נעלמה בחורשה הקרובה ומיד נשמע הד
יריות כל פעם קפץ על העגלה חייל אחר, שהתנדב כנראה
לביצוע ההמתה.                 (138)




מקץ יומיים אזל מלאי המים שלנו והצמאון הציק קשות
כל אימת שעברנו על פני אגם או נחל כלשהו החלו רבים
על אף הצעקות והיריות של הגרמנים, לרוץ לעבר המים כדי
לשאוב קצת מים ולשוב חיים אל הטור. ליד כל אגם וכל
נחל שעל פניו עברנו, נשארו עשרות מתים.
בערב השני קיבלנו לחם וגם קצת מרק, שטבחי המחנה
בישלו בדרך. אותו ערב ירד גשם אביב סמיך, אך אנו נשארנו
סרוחים על האדמה – כה גדולה היתה עייפותנו.
לפנות בוקר העירנו להמשך המסע ועדיין לא ידענו לאן
מועדות פנינו וכמה זמן יארך המסע. איש לא חלץ את נעליו,
כי לעולם לא ידענו מתי נצטווה לקום ולצעוד. מרוב נפיחות
הרגליים צרו נעלי עד שלא יכולתי עוד לחלצן. למזלי נמצא
ברשותו של אחד הגברים סכין גילוח והוא חתך את הנעליים
ועזר לי להסירן חתיכות חתיכות מעל רגלי הנפוחות. ולאדאק
ציפל נתן לי את נעלי ההתעמלות שהחזיק בתרמילו . קשרתי
את השרוכים סביב לרגלי, כי על אף נפיחותן עדיין היו
הנעליים גדולות מדי בחמישה מספרים בערך. בקושי רב
הצלחתי לעמוד על רגלי, אך ללכת לא יכולתי בשום אופן.
היתה לי דלקת בקרסול הרגל. מיואשת אמרתי לאחותי ולידיד
מעובדי הדפוס כי קצתי בחיי הכלב האלה ובדעתי לבקש
שיעלוני על העגלה. מוטב לי להילקח לחורשה הקרובה ושם
להיירות מאשר ליפול בדרך.
נינה החלה לבכות ואני אפילו לנחמה לא יכולתי. ברגע
זה נתנו הגרמנים אות לחידוש הצעידה. מרוב כאב ויאוש
לא הבחנתי במתרחש סביבי, כי ידידי , אדאק ש. וולאדאק
ציפל, תפסו אותי בזרועותי וכך צעדו אתי. כאשר עייפו,
החליפו אותם שני שבויי מלחמה צרפתים, שצעדו בטור שלנו.
עם הצרפתים האלה התידדתי במחנה ראדום. שוחחתי
אתם בעזרת הצרפתית הדלה שלמדתי בבית הספר. הייתי
כמעט היחידה במחנה שיכלה לידבר אתם ולכן היתה קירבה
בינינו. אחד מהם, פיאר, היה אופה מפאריס, השני ז'אק –
נפח מכפר ליד ליון. שני הצרפתים התחלפו כל פעם עם שני           (139)

21 בנובמבר 2019


היינו יושבים על ערימת הקרשים שבאמצע כיכר המחנה.
הנושא המרכזי של השיחות היה תמיד השאלה, אם נגיע חיים
לסוף המלחמה. כל אחד היו לו השערות משלו על מה שיקרה
בעת שיתקרבו אלינו הצבאות הסוואטים. אחדים סברו שעלינו
להישאר במחנה ולחכות כאן לשחרור. דעתם של אחרים
היתה, שיהיה עלינו לברוח מאחר שחששו כי ברגע האחרון
ישמי'דו אותנו הנאצים או יוליכונו מערבה.
אחת הנערות היהודיות, טושה ליכטנשטיין, שאתה התידדתי,
סיפרה לי שהיא מקבלת מכתבי אהבה מבחור פולני
שאחותו עובדת בבית החרושת והיא מביאה לה את המכתבים.
הנערה היהודיה והבחור הפולני התראו רק פעם אחת
ובהזדמנות זו החליפו מלים אחדות בלבד. זה התרחש ערב
אחד בעת שהבחור חיכה לאחותו ליד שער בית החרושת.
מאז קיבלה ממנו טושה מכתבים תכופים שבהם הציע להבריח
אותה מן המחנה ולהסתירה עד סוף המלחמה.
טושה נמצאה במחנה יחד עם משפחתה: אמא, אבא וגם
סבא. היתה זו משפחה אדוקה מכובדת מראדום. הסבא נשא
גם במחנה את זקנו. הגרמנים לא ראוהו מעולם והשוטרים
היהודים סייעו לו להסתתר. הליכטנשטיינים זכו ליחס מיוחד
מצד יהודי ראדום שבמחנה והכל השתדלו לעזור להם.
טושה ואמהחולת הריאה ישנו בצריף לידי ובלילות שמעתי
תכופות את שיחותיהן על המקרה המוזר עם הבחור הפולני.
האם התחננה אל בתה שתעבור לצד הארי אל הבחור הפולני,
שבנתיים נודע כי מוצאו ממשפחה הגונה. אך טושה לא
רצתה בשום אופן להפרד ממשפחתה.
לא חלף חודש ותוך ימים אחדים מתו האם והסבא. זמן
קצר אחרי כן נעלמה טושה מן המחנה. לפנות בוקר יצאה
יחד אתנו לעבודה במפעל הנשק ולפנות ערב עברה
בעזרת ניירות מזוייפים לצד הארי, דרך השער שבו יצאו
הפועלים הפולנים. כאשר נתגלה בעת המיפקד בערב היעדרה
של טושה. נלקח אביה לחקירה והוא ספג מכות רצח כדי
שיגלה מקום מחבואה. מקץ לילה של עינויים נוראים, והוא            (130)





עוד שותק, הוציאוהו בבוקר אל כיכר המחנה ותלוהו ברגליו,
ראשו למטה. כך היה תלוי ימים אחדים והוכה בלי הרף, אך
על מקום מחבואה של ביתו לא אמר מלה. בסוף הרפו ממנו
הנאצים, אבל אחרי שעות אחדות מת האיש בבית החולים
של המחנה. איני יודעת אם נודע אי פעם לטושה על יסוריו
ומותו של אביה.
בתחילת אוקטובר 1943 פירקו פתאום הנאצים את הגדר,
שהפרידה בין שני המחנות, והתקינו מחנה אחד. באופן בלתי
צפוי חזרתי והתאחדתי עם אחותי נינה ועם קבוצת עובדי
הדפוס הוורשאים. בערבים, אחר העבודה, בילינו יחד. נינה
הביאה תכופות כריכים של לחם לבן ונקניק שקנתה בעזרת
קשריה בבית הדפוס. גם חברתי אידית דאגה לי ולעתים
קרובות היתה סרה אלי לצריף לפני צאתה לעבודה בבוקר
ומביאה לחם וריבה.
ואכן, מאז נתאחדו שני המחנות לא סבלתי עוד רעב ומצב רוחי
הוטב בכללו. אך בהשוואה לתנאי העבודה בבית הדפוס
עדיין היה בית החרושת לנשק מחנה ריכוז. הצריפים של עובדי
הדפוס היו גם נקיים יותר מצריפינו ועל אף האיסור החמור
היו הגברים והנשים שבמחנה מבקרים בערבים אלה את אלה.
היו זוגות נאהבים, חתנים וכלות, וכן קם לתחיה המוסד של
"דודנים" ו"דודניות", שהיה נפוץ מאד בחדשי הזוועה האחרונים
של גיטו וארשה, עת נשים וגברים גלמודים ששכלו
כל יקיריהם, התגעגעו לנפש קרובה.
אדאק ש. העליז וולאדאק ציפל סיפרו לי סיפורים פיקאנטיים.
רבים על זוגות שונים שנתקשרו בין עובדי הדפוס במשך
החדשים שהייתי מרוחקת מהם. בין השאר סיפר לי ולאדאק,
כי האשה המכונה "מאנקה קילומטר", גם היא מצאה לה
סוף סוף בן זוג. כשם שהוא היה גוץ ושמן, כך היתה היא
גבוהה ורזה כאיטריה. ולאדאק כינה אותה "מאנקה קילומטר".
הנימוק לשם המשונה היה בכך, שברגליה הארוכות צעדה
במהירות בלתי רגילה. הכינוי דבק בה ואיש לא קרה אותה
אחרת מאשר "מאנקה קילומטר".