אחותי הבכירה, אלא גם אבי, אמי וסבתי. החיכוכים האלה

היו נמשכים עד לרגע שבו הרגשנו בהתקרבותה של סכנה

חדשה. ברגע כזה היתה נינה מקפלת את כנפיה ונכנעת לי.

בערבים הייתי הולכת לעתים קרובות לרחוב מילה שבו

התנהל כל המסחר והייתי מחליפה את המצרכים שהצלחנו

לקנות במשך היום בצד הארי. נהגתי לקנות מן הרוכלים

הפולנים בשר, ביצים ואף חמאה. בעזרת תחבולה מסוימת

הצלחתי כל פעם להבריח לתוך הגיטו ביצים. עטפתי כל

ביצה בנייר ושמתי אותה בקופסה שהיו בה תאים מקרטון.

את הקופסה המלאה הכנסתי לתוך שקית ובעזרת חגורת עור

תליתי אותה על גבי מתחת למעיל הרחב. בשעה שהשומרים

ניגשו לחפש אצלי, הייתי בעצמי פותחת את המעיל. בראותם

שידי ריקות ומלפנים אין לי שום דבר, נתנו לי לעבור. כמה

עשרות פעמים הברחתי בצורה זו ביצים ומצרכי מזון אחרים.

את המזון קניתי ומכרתי תמורת חפצי בית שונים. כך,למשל,

הייתי יוצאת בבוקר לעבודה כשראשי עטוף וילון

בתור מטפחת, או הייתי שמה ציפיות ומגבות בתוך הבטנה

של המעיל. בעת הפסקת הצהרים הייתי נפגשת עם מכרי

הפולנים שאתם ניהלתי את סחר החליפין. הרווחתי לא רע

וגם אכלתי לשובע.

במשך חדשיים התנהלו החיים בגיטו בשקט יחסי. בבית הדפוס

נקשרו יחסים נאים עם הפועלים והיינו כמשפחה אחת.

העבודה בבית הדפוס לא היתה קשה ביותר. התבטלנו

יותר משעבדנו. לפנות בוקר צעדנו מתונות ברחובות הגיטו

הרדומים והשקטים, ולעת ערב חזרנו כך אל דירותינו ברחוב ניסקה.

בלילות לבנה נראה הגיטו כעיר מתה. השלג העמוק

כיסה את רחובות הגיטו הריקים, בלי שרגל אדם דרכה עליו.

רק פה ושם נראו עקבות מעטים של צעדי אדם. היהודים

שהסתתרו בבונקרים נמנעו מלצאת לרחוב בימי שלג מחשש

שהעקבות יגלו את מחבואיהם. חדשיים אלה של פברואר ומארס 1943

היו איפוא, חדשי החורף השקטים ביותר בגיטו וארשה.

אך זה היה שקט בטרם סער.        (76)

פרק שמיני

לא הייתי גיבורה

בסוף מארס 1943החל מצב הרוח בגיטו להשתנות. אנשים

אשר קודם לכן פחדו מפני צילם והיו שקועים כולם בעניני

עצמם, החלו לדבר בלשון נחרצת על כך שאין ללכת כצאן לטבח.

היתה זאת השפעת הידיעות התכופות על מבצעי התנגדות

נועזים של הארגון הלוחם  היהודי שהחל להתגלות

מתוך חשכת המחתרת.

פעם אחת נמסר על הריגת נאצי ברחוב נאלבקי ופעם

אחרת – על פירוק נשקו של משמר נאצי ברחוב גאנשה.

ההופעות הגלויות של תנועת המחתרת תכפו יותר ויותר.

יום אחד אחר הצהרים אספו הנאצים ברחוב נובוליפקי כמה

מאות יהודים והחזיקום שעות אחדות ברחוב בחכותם, כנראה,

להוראות מה לעשות בהם. ברגע שהנאצי הראשי ציווה על

היהודים לצעוד לעבר האומשלאג-פלאץ, יצאה ממחבוא

קבוצת בחורים רעולי פנים שפרקה את הנשק מעל הנאצים

ופקדה עליהם לשכב על האדמה ופניהם למטה. היהודים

שוחררו והבחורים חזרו ונעלמו.

גם בבתי המלאכה של הגיטו הופיעו מפעם לפעם חברים

של הארגון הלוחם היהודי ודרשו תמיכה מן היהודים העשירים

שנמצאו שם. "ביקורים"אלה היו נערכים כרגיל

בשעות הלילה, כאשר דרי בתי המלאכה, במיוחד של המפעל

הגדול ליצור מברשות, היו מתהוללים בנשפים. בחורים

רעולי פנים אחדים היו פורצים פנימה ודורשים מן הנוכחים

כסף לרכישת נשק בשביל הארגון הלוחם. אך היו גם בתי מלאכה

שהפועלים והעשירים שהסתתרו בהם, התנדבו לתרום         (77)

את השוטר היהודי שהנאצים חיפשוהו בכל פינות הגיטו .

באמצע חודש פברואר 1943 חלה שוב הפוגה בגירושים

ויהודים חזרו ונראו ברחובות הגיטו. כן חודש המסחר עם

הצד הארי שקיבל צורה של חליפין: וילונות, כלי מיטה,

כלי מטבח ומלבושים הוחלפו בבשר, חלב, לחם וביצים.

התחלתי לחשוב על דרכים לשיפור מה של תנאי חיי. השינה

בחדר קר ועל גבי שק מלוכלך ממולא קש מרוסק, היתה

ללא נשוא. מלבד זה שרר בפברואר של 1943 קור בלתי רגיל.

יום אחד ניגשתי באמצע העבודה אל המשגיח הנאצי

שלנו וביקשתי ממנו רשות להעביר לתוך הגיטו קצת רהיטים

וכלי מיטה מן הדירות הריקות שבבית ברחוב לאשנו,

שבו נמצא בשעתו בית הדפוס שלנו.

עד לגירושים ההמוניים האחרונים שנערכו בינואר 1943,

היה רחוב לאשנו כלול בגיטו והתגוררו בו כמה רבבות

יהודים. עכשיו התרוקן הרחוב לחלוטין והוצא מן הגיטו,

באופן רשמי כבר היה שייך לצד הארי אך לא ניתנה עדיין

רשות לאוכלוסיה הפולנית לתפוס את דירות היהודים המגורשים,

כי הנאצים עוד עסקו אז בשדידת הרכוש שהניחו

היהודים אחריהם. לצורך זה ארגנו הנאצים בריגדות מיוחדות

שהלכו מבית לבית, מיינו את הדברים והעמיסום על

משאיות. אך אלה עדיין לא הגיעו אל הדירות שבבית שלנו.

הלכתי לשם עם פועלי דפוס אחדים וחיפשתי את הדרוש לי .

מראה מוזר היה לדירות הללו ורגש של מועקה תקף אותי

בהתהלכי בבתים היהודיים הריקים שהסידורים בהם העידו

על שנים ארוכות של חיים מבוססים. פה ושם ניכרה עוד ידה

החרוצה של עקרת הבית שקישטה וייפתה כל פינה. לא אחת

היתה לי ההרגשה כי הנה תצא בעלת הבית מן המטבח

ותשאלני למעשי פה... היה נדמה לי כי כל רגע אשמע

צחוקו או בכיו של ילד הקורא לאמו או לאביו. באחד

החדרים מצאתי את השולחן ערוך לסעודה. בדירה אחרת

עמד על הכיריים סיר מרק. ושוב נכנסתי לדירה שבה כיסה

אבק דק את הרהיטים ועל שולחן ליד כורסה מונח ספר פתוח,    (74)

כאילו מישהו קם באמצע הקריאה ובעוד רגע יחזור לכאן.

כך ראיתי בבהירות איך החיים נותקו ונכרתו כאן בצורה

אכזרית באמצע מהלכם. בשעון קיר גדול נעצרו המחוגים

בשעה שמונה. נדודי על פני הדירות הריקות האלו הזכירו

לי את ביתי אני, שגם הוא נראה כך בשעה שהוצאו ממנו

הורי ואחותי האניה שעקבותיהם נעלמו ואינם. הלכנו מדירה

לדירה. פה לקחנו ספה, שם תנור קטן עם צינורות כדי לחמם

את חדרנו הקר. לקחנו שמיכה, כר, סירים אחדים, צלחות

ואף ארון קטן לשים בו את הכלים. בדירה אחת מצאנו שק

פחם. הצלחנו לאסוף כל הנחוץ כדי להפוך את חדרנו הקר

לחדר מגורים חם ואנושי. היינו חייבים למהר ולהעביר את

החפצים, כי כל יום וכל שעה עלולים היו הנאצים לבוא

ולרוקן את הדירות האלה. העמסנו הכל על עגלת יד על מנת

לקחת אותה לגיטו אחרי העבודה. ברגע האחרון הגיע

מנהלנו הנאצי, כשהוא נושא בידו מיטת תינוק קטנה. הוא

שם אותה על העגלה ואמר לי בחיוך ציני: "ודאי תלדי עוד

תינוק והנה מתנתי בשבילו".

בערב, לאחר שחזרנו מהעבודה בבית הדפוס, סידרנו את

חדרנו ברחוב ניסקה ובהשוואה עם שכנינו היתה לנו דירת מותרות.

מן המזון שאספנו בדירות העזובות הכינה אחותי נינה

ארוחה טעימה.

אחותי ואני חילקנו בינינו את התפקידים. נינה עסקה

בניהול הבית ובבישול, ואני עסקתי בהברחות ובחיפוש אחרי

מזון בדירות העזובות. אחותי אהבה גם לתפור והיתה מכינה

בשביל עצמה ובשבילי שמלות ממלבושים שונים. אך היא

רעדה למראה גרמני. כל המלאכות המסוכנות עשיתי אני

ומשום כך רכשה לי נינה כבוד רב והיתה שומעת בקולי

כאילו אני הנני האחות הבכירה. אולם ברגע שנחלש הטירור

הנאצי בגיטו, חזרה נינה לשחק תפקידה של האחות הבכירה

ולא אחת הגיעו הדברים בינינו להתנגשויות קשות. לפתע

החלה נינה להזכיר לי, כי היא הקשישה ממני בארבע שנים

ועלי לציית לדברה. היתה מעמידה פנים כאילו היא לא רק       (75)

פחות משליש וגם אותם החלו הנאצים לחסל בקצב מזורז,

ובעזרת פצצות תבערה ואדי רעל גירשו את היהודים מן הבונקרים.

בדרכנו נתקלנו בלי הרף בהמוני יהודים שנאספו לגירוש,

אך קבוצת פועלי הדפוס שלנו נבדקה על ידי המשמרות

השונים ולא עוכבה בדרכה.

במשך כל היום שררה בבית הדפוס התרגשות רבה. הגברים

שנשותיהם וילדיהם נשארו בבונקר שבניסקה 8 היו

קרובים ליאוש. הם הטיחו נגד מנהל בית הדפוס על שהציע

להשאירם ודחקו בו שיבקש את הגרמני לגשת לגיטו ולראות

מה מצבם. התנצחויות אלו נמשכו עד שעת הערב, עת בא

המשגיח הנאצי כדי להחזירנו אל הגיטו. אך עברנו את

המשמר הראשון ונכנסנו לרחוב זמנהוף ראינו בתים אחדים

העומדים בלהבות ועל גגותיהם מתרוצצים אנשים בנסיון

להציל את עצמם.בהתקרבנו לרחוב מילה ראיתי שגם הבית

שלנו בוער. בבונקר של הבית הזה נשארו כל מכרינו ובתוכם

גם ידידנו הקרוב ארתור כהן. מיואשת רצתי סביב

המרתפים, קראתי בשמו ובשמות מכרים אחרים אך איש

לא ענה לי. לא פגשתי נפש חיה שתוכל לומר לי מה אירע

לארתור כהן וליתר הידידים והמכרים שהתחבאו בבונקר

שברחוב מילה 7. לא יכולתי להיוודע אם מישהו ציית

לפקודת הנאצים ויצא, או כולם בחרו למות באש.

פועלי בית הדפוס שלנו נשמו לרווחה בראותם שהבית

שלהם בניסקה 8 עומד על תלו. הנשים והילדים שלא הצטרפו

אותו יום אל ההולכים לבית הדפוס יצאו ממחבואם

ובחצר התרחשו מחזות שמחה של ההורים והילדים המאושרים

שהתחבקו והתנשקו. רק אחותי ואני נשארנו גלמודות

ובלי קורת גג מעל ראשינו. ליאון מ. הקצה לנו חדר במשפחה

אחת שקיבלה אותנו בלי ידידות יתרה. רכושנו היה

רק מה שנשאנו על גופנו ונאלצנו להתחנן על כל דבר קטן.

השגנו מזרן קש ושמיכה וסידרנו לנו משכב בחדרון הריק.

בימים האחרונים של ינואר 1943 גברו הגירושים. יום יום

שולחו אלפי יהודים. אך במפעל שלנו נמשכה העבודה כסדרה     (72)

וכל יום קיבלנו מנת לחמנו. השכם בבוקר הובלנו לעבודה

ובערב הוחזרנו לגיטו. מלבד בית הדפוס שלנו נשארו בגיטו

עוד נקודות עבודה ספורות שהיו כאיים קטנים בתהום

העמוקה של השואה היהודית. הנאצים התרוצצו כמטורפים,

חיפשו, נברו ואם אך התעורר בהם חשד שבמקום כלשהו

מסתתרים יהודים, נתנו פקודה לצאת תוך חמש דקות. חלפו

חמש דקות ואיש לא יצא, מיד השליכו רימוני יד ופצצות גאז.

פה ושם יצאו אנשים מן הבונקרים, אך במקרים רבים

בחרו יהודים למות בבונקרים תחת להשלח לתאי הגז. איש

לא השלה עוד את עצמו בדבר סיכוי להשאר בחיים

במחנות העבודה. הכל כבר הבינו כי הגירושים פירושם: מוות.

דירתנו הנוכחית בניסקה 8 היתה מרוחקת רק מהלך כמה

עשרות צעדים מן האומשלאג-פלאץ. מגג ביתנו יכולנו

להשקיף ולראות איך המונים הולכים בצעדים איטיים אל

רכבות המשא שעסקו יום ולילה בלי הפסקה בהוצאת אלפי

היהודים. מפעם לפעם נפל מת מישהו מן ההמון המצופף.

המתים נסחבו הצידה וערימת הגוויות גבהה. כך נמשכו

הגירושים ונוצר הרושם שהגיטו מתרוקן כליל מיושביו.

בשעת ערב מאוחרת בראשית פברואר (1943) נכנס לחדרנו

בריצה ידידנו השוטר היהודי מיכאל וכשהוא נושם בכבדות

ורועד מפחד, סיפר כי הוא יחד עם עוד שוטר יהודי דקרו

עתה למוות שני אוקראינים שעמדו ליד שער צדדי באומשלאג-פלאץ

ושחררו כמה מאות יהודים. בעת בריחתו הבחין

בו פקח נאצי שפתח עליו באש ופצעו קלות. הוא בא,

איפוא אלינו שניתן לו מחסה. בגלל הפצע נאלץ לשכב

ואנו הכנסנו אותו לתוך מזוודה גדולה שהצלחנו להשיג.

כל אימת שנשמעה דפיקה בדלת ערמנו חפצים שונים

על גבי המזוודה. נזהרנו שהדבר לא יוודע אף לשכנינו.

כאשר נכנס אלינו שכן, השתדלנו להיפטר ממנו במהירות

כי חרדנו מן האפשרות שמיכאל ייחנק במזוודה. במשך

שלושת הימים שבהם שהה אצלנו חיינו בפחד מתמיד כי

לא רצינו שפועלי הדפוס ידעו כי אנו מסתירות אצלנו    (73)