ארכיון הבלוג

28 במרץ 2020

שוודית מכובדת ואנו קראנו לה "הרוזנת". היא השגיחה
עלינו באופן אישי , סעדה על שולחננו , שוחחה איתנו וגילתה
כלפינו רגש אמהי אמיתי.
בלילה ראשון זה בביתנו החדש והנוח בלונד, הותקפה
אחותי נינה בפעם הראשונה בשטף דם. מיד נלקחה אל
בית החולים האוניברסיטאי ובגלל הקרנטינה אסרו עלי להצטרף
אליה. למחרת בא אלי רופא צעיר ושוחח אתי ארוכות על
מצב בריאותה של אחותי. הרופא אמר כי אחותי חולה
במחלת ריאות קשה, אך מצבה אינו אנוש ויש סיכוי לרפאה.
הוא שאל פרטים שונים על מצב בריאותה של משפחתנו, אם
היו בינינו מקרים של מחלת ריאות ובהיפרדוממני הבטיח
כי במקרה שתחול הרעה במצבה של אחותי, יקראוני מיד.
הערה אחרונה זו של הרופא דקרה את ליבי. היה בה רמז
ברור על חומרת מחלתה של אחותי.
ואכן, אחר כמה ימים נקראתי אל בית החולים והרוזנת
השוודית הרשתה לי לעזוב את הקרנטינה. אך לא הלכתי
לבדי. ליווני שני חיילים שוודים שמתפקידם היה להשגיח
כי לא אבוא במגע קרוב מדי עם העוברים ושבים ברחוב.
"אין לכם מה לפחד" - אמרתי בליבי אל העוברים ושבים
חסרי הדאגות – "לא אתקרב אליכם. כה רחוקה אני מכם,
כה רחוקה. מפריד בינינו עולם של חוויות טראגיות, עולם
הגיטאות ומחנות העבדים..."
בלכתי כך על פני רחובותיה של העיר השוודית קיננה בי
ההרגשה, כי כל חיי כבר אשאר בקרנטינה וכל מקום שבו
אימצא בין אנשים, אף בתוך המון גדול ביותר אשאר מבודדת
מהם. אהיה לבדי ולעולם לא אוכל לעבור את התהום העמוקה
המפרידה ביני ובין האנשים סביבי.
בבית החולים מצאתי את אחותי במצב חמור מאד. במיטת
החולים הגדולה נראתה כה קטנה ומצומקת וחוורון פניה
כאילו התמזג עם לובן כלי המיטה. רק מתחת לעיניים
הכבויות למחצה הסתמנו שני קמטים ורודים עמוקים.
נינה הבינה את רצינות מצבה, אך דיברה על כך בשלוה            (190)
כזאת, כאילו כבר השלימה עם המחשבה שימיה ספורים.
קולה היה חלש אך ברור. ביקשה ממני שלא אגיע לידי
יאוש ושלא אתאבל עליה יותר מידי. כאשר כיסיתי על עיני
ופרצתי בבכי, ליטפה את פני בידה הרועדת ואמרה בלחש:
"אל תבכי יקירתי, האמיני לי כי מוטב ככה. אין לי עוד
כוח לחיות ואיני מתארת לי איך הייתי בכלל יכולה להתחיל
בחיים חדשים בחופש".
נכנסה אחות ואמרה, כי הרופא מבקש לדבר עמי. היה זה
אותו רופא צעיר שבישר לי לראשונה על מצבה הקשה של
נינה. עתה לא עורר בי עוד כל תקוות שוא והודיע בגילוי
לב "כמעט שאין עוד אפשרות להציל את אחותך. זוהי רק
שאלה של שבועות או ימים". הוא הסביר לי באריכות את
הדיאגנוזה של מחלת נינה. הדגיש כי משקלה רק 35 קילוגרם
ואפילו אפשר היה להוסיף לה תוך זמן קצר עוד 20
קילו, אין אפשרות להציל את ראותיה. הורשיתי להישאר
עם נינה עוד כמה שעות ואחר כך הוחזרתי לקרנטינה.
למחרת היום שלחה אותי הרוזנת השוודית למרפאה לשם
בדיקה רפואית מיוחדת. הרופא בדקני ארוכות וקבע כי גם
ריאותי נגועות קצת בקצותיהן, אך הבטיח כי אחר מנוחה
ותזונה טובה במשך חדשים אחדים ייעלם הדבר. בהזדמנות
זו רשם הרופא כל הפרטים האישיים שלי ואת תולדות חיי.
בימים הבאים חילקה לנו הרוזנת השוודית בגדים, לבנים
ותמרוקים. שידלה אותנו שנשתמש בשפתונים ובפודרה, וכי
נסלסל את שערותינו הקצרות שהחלו לחזור ולגדול. במלה
אחת: עודדה אותנו לקראת חיינו החדשים בחופש.
בבוקר ה 7 במאי 1945 בהימצאי בחדר הרחצה מתחת
למקלחלת, דפקו נערות אחדות על הדלת והודיעו שמחכה לי
מישהו . ליבי החל להלום, כי מחשבתי הראשונה היתה שמא
קוראים אותי לבית החולים אל נינה. התעטפתי מהר בשמיכה
ובעודי נוטפת מים רצתי אל אולם השינה. על המפתן עמד
הרופא השוודי הצעיר, אשר ימים אחדים קודם לכן בדק
אותי במרפאה. בידו האחת החזיק בונבונירה ומתחת לזרוע             (191)