להצלחה גדולה זכו גם הזמרת העממית האידית דיאנה בלומנפלד

ובעלה השחקן והבמאי יונאס טורקוב.

בתאטרון "פאמינה שברחוב לאשנו חזיתי בקומדיה

מוסיקאלית בשם "אאידה – הילדה היהודית". זאת היתה

פארודיה על האופרה "אאידה", ומן השירים שהושרו על פי

מנגינות "אאידה" נעשה פופולריביותר שיר של נחתום

עשיר שהתאהב באאידה. בגיטו המורעב היו האופים בני

האצולה החדשה.

במיוחד הרבה להתבדר הנוער. נערים ונערות בגיל 14 – 15,

אשר בימים כתיקונם עוד עמדו בהשגחתם הקפדנית של

הוריהם, זכו בגיטו לחופש המלא של מבוגרים. נוצר הרושם,

שהצעירים שואפים לחטוף ולהנות מן החיים כל עוד הנשמה

בקרבם. תחושת הסכנה הורבת דחפה גם אנשים קשישים

יותר לחטוף מתענוגות החיים. מקומות בידור כמו "מאלודי פאלסוס"

"בון אפטי" או "מועודון הלילה של ויצמן" נתמלאו

כל ערב אנשים מפה לפה.

כך נמשכו בגיטו החיים רבי הניגודים. מבית אחד נשמעו

צלילי ג'אז והרשרוש של זוגות רוקדים, ובבית שני גוועו

אנשים ברעב או טרפו נפשם בכפם בהגיעם עד קצה היאוש .

אחרים סיכנו חייהם בהברחות ובמאמץ לגרוף כסף כדי להנות

אף לשעה קלה מן החיים שהיו תלויים להם מנגד.    (32)

פרק רביעי

השער לעולם הבא

ביום 24 ביולי 1942 נזדעזע הגיטו מן הידיעה שיושב

ראש ה"יודנראט" המהנדס אדם צ'יארניקוב איבד עצמו

לדעת .

יומיים לאחר מכן הודבקו ברחובות הגיטו מודעות שבהן

נאמר כי לרגל תנאי המגורים הקשים מנשוא בגיטו המאוכלס

מעל כל מידה, פנה נשיא ה"יודנראט" אדם צ'יארניקוב אל

השלטונות הגרמנים בבקשה להעביר חלק מהתושבים אל

מחנות העבודה שבחבלים המזרחיים. במודעות לא נאמרה מילה

על התאבדותו של צ'יארניקוב.

סיפורים שונים סופרו על נסיבות התאבדותו של נשיא

הקהילה. הסיפור הנפוץ ביותר היה, כי בשעה מאוחרת אחר-

הצהרים, ב 23 ביולי (1942) – באו קצינים גבוהים אחדים של הגסטפו

אל משרדי הקהילה ודרשו שנשיא ה יודנראט יחתום

על הצהרה שבה הוא מבקש מן השלטונות הגרמנים להעביר

חלק מתושבי הגיטו. כאשר צ'יארניקוב סרב לחתום על

ההצהרה, נתנו לו הגרמנים חצי שעה זמן למתן תשובה.

בשובם – ממצאוהו מת. המהנדס צ'יארניקוב בלע גלולות רעל

שנשא איתו מכבר.

מותו של המהנדס צ'יארניקוב היה האות הטראגי להשמדה

ההמונית של יהודי גיטו וארשה. בימים הראשונים של הגירושים

חילקו הגרמנים שתי ככרות – לחם וקופסת ריבה לכל מי

שהתנדב לגלירוש והלך בעצמו אל ה"אומשלאג -פלאץ"

(כיכר הגירושים) ליד תחנת הרכבת ברחוב ניסקה, שממנה שילחו

הנאצים את יהודי הגיטו בתוך קרונות – משא אל מחנות  (33)

כנראה כדי לעודד את הרוחות, הופצו שמועות אופטימיות

שונות. כך למשל נפוצה פעם שמועה שהיטלר התאבד.

פעם אחרת נמסרה מפה לאוזן ה"חדשה"שהגרמנים עומדים

להיכנע מאחר שהם נוחלים מפלות קשות בחזיתות המלחמה.

הספקנים ציינו את החדשות האלה כידיעות של "סוכנות

א.א.א." – "אשה אחת אמרה". הידיעות הנכונות שבאו

מרדיו מחתרתי, סיפרו כי ב-22 ביוני 1941 התקיפו הנאצים

את רוסיה הסוואטית וכבשו שטחים ענקיים באוקראינה

וברוסיה הלבנה.

אף-על-פי-כן קיוו היהודים, שכמו נפוליאון בונאפארטה

אשר בשעתו כבש כמעט את אירופה כולה והובס ברוסיה, כך

ינחל היטלר את תבוסתו על אדמת רוסיה, והקור הרוסי

והשלגים העמוקים ישמידו את החיילות הגרמנים, אולם

בנתיים עמדנו בעיצומו של קייץ. חיילות הנאצים נחלו נצחונות

בחזיתות רוסיה והמצב בגיטו נעשה קשה יותר ויותר. בשבוע

אחד מתו שני הסבים שלי. התמותה היתה גדולה במיוחד

בקרב ילדים וזקנים. אך תמוההדבר, שבין האנשים בגיל

העמידה מתו יותר גברים מאשר נשים. הגברים היו הראשונים

לאבד את התשוקה לחיים, ומיואשים פגשו את המוות.

בראשית הקיץ איבד עצמו לדעת מורי ללאטינית, שהיה

גם המורה של אחותי נינה. במשך חודשים התהלך במרה –

שחורה. פשוט, לא הכרנו את האיש, שהיה פעם עליז ובעל

שאר – רוח, ואף היה לו שם של "דון ז'ואן". כמעט כל נערות

הגימנסיה היו מאוהבות בו אף-על-פי שנהג בנו בחומרה

יתרה וחילק על ימין ועל שמאל ציונים רעים. אך בחדשים

האחרונים נעשה מתון ואדיש לפיגורנו במקצוע הלאטינית.

כאשר סיפרתי זאת לאחותי, אמרה בתמיהה: "פרופסור א'

נעשה כה מתון? משהו לא בסדר איתו" היא צדקה. שבועות

אחדים לאחר מכן, כאשר קבוצתנו באה אליו לשיעור בלא-

טינית, נמסר לנו כי בלילה הקודם התאבד בתליה.

ה"יודנראט" החל לארגן מטבחים עממיים בשביל האוכלוסיה

המרוששת. במרכז הפעולה הזאת עמד ה"ג'וינט", אך כל    (30)

המאמצים האלה היו כטיפה בים הגואה של המצוקה. בתנאים

קשים ובלתי נורמליים אלה החלו להשתולל בגיטו טיפוסים

אפלים שונים. תכפו מקרי השוד, אשר לפני המלחמה היו

נדירים מאד בקרב יהודי וארשה. היתה ממש סכנה לצאת

לרחוב עם חבילה ביד. ההתנפלויות ביצעו לא רק אנשי

העולם התחתון, אלא סתם אנשים רעבים שארבו בפינות

הרחובות לעוברים ושבים ופשוט גזלו את החבילות שבידיהם.

פעם אחת סחב אדם מידי חבילת גרביים שנשאתי לתיקון.

צעקתי אליו שלא מזון בחבילה אלא גרביים קרועים והוא

פתח את החבילה, בראותו שאמת דיברתי, השליך אותה.

במצוקה מחריפה זו היה זה חזיון נפוץ לראות אנשים

נופלים ברחוב מרעב. מחלקת הקבורה של ה"יודנראט" היתה

עסוקה יומם ולילה, וראש הקברנים, יהודי בשם פינקרט

(היה ידוע במקצועו זה עוד בשנים שלפני המלחמה – המתרגם)

היה "האישיות" הידועה ביותר בגיטו. נתקיים הפסוק "אין

בית אשר אין שם מת". היו רצים אל פינקרט ומתחננים אליו,

שיערוך את ההלוויה ככל המוקדם יותר. זכות – קדימה היתה,

כמובן לכל המרבה במחיר. מוסד הלוויות של פינקרט היה

העסק המשגשג ביותר בגיטו.

בימים טראגיים אלה הופיע המשוגע של הגיטו רובינשטיין

שהיה מהלך ברחובות וצועק: ,החזיקו בתלושים! (תלושי לחם).

היזהרו מליפול בידי פינקרט". במשך הזמן נעשה הביטוי –

"החזיקו בתלושים" נפוץ מאד בגיטו. וכל אימת שרובינשטיין

נזקק לכסף. היה נעצר ליד חנותו של יהודי עשיר

וקורא בקול: "הלאה היטלר!" לבעל החנות לא היתה ברירה

אלא לתת למשוגע את מבוקשו כדי שיפסיק להשמיע את

הקריאה, העלולה להמית שואה על ראש בעל החנות. יום

יום היתה לרובינשטיין המצאה חדשה הוא ידע לכלכל

עניניו יותר מן האנשים הבריאים – והגיטו כולו צחק.

וככל שגברה המצוקה, כן גברה הצפיפות באולמי הבידור

הכרטיסים להצגות – תאטרון נמכרו לשבועות מראש.

בתאטרון-רביו של זניטש וויארה גראן אי אפשר היה להשיג מקום.   (31)

התרחק מן המקום, הוצאו הלבנים החפשיות ודרך הפתחים

הוציאו חבילות סחורות אל המבריחים הפולנים שם חיכו בעבר

השני ונתקבלו מהם מזון ומיצרכים חיוניים אחרים. במקרים

רבים הושלכו החבילות בשעה קבועה מראש מעל לחומה. כן

השתמשו בהברחה המסועפת בתעלות המים והביוב התת-

קרקעיות. זאת היתה הדרך הבטוחה ביותר, אך לא תמיד

אפשר היה להשתמש בה. צריך היה לחכות לשעת שפל

בזרימת הנוזלים בתעלות.

הצפיפות בגיטו החמירה מיום ליום וזאת לרגל שיבתם

של אלפי יהודים מן האזורים הכבושים בידי הסוואטים, במיוחד

מביאליסטוק שאליה ברחו עם פרוץ המלחמה. החוזרים סיפרו

על המחסור במזוןבצד הסוואטי ואף הביאו פזמון על נושא

זה, שנעשה עד מהרה פופולארי מאד בגיטו והיו בו חירופים

וגידופים נגד מצב הדברים במשק הסוואטי. למעשה לא כל

כך המחסור במזון בצד הסוואטי, כמו הידיעות המעטות

על החיים השקטים בגיטו וארשה  הן שפיתו את היהודים

לחזור. הם גם התגעגעו לוארשה וככל שנוצרה אפשרות

לחצות את הגבול הסוואטי – שבו לגיטו, אבל לא ארכו

הימים והחוזרים הבינו כי עשו מעשה איוולת טראגית.

בין החוזרים מאזור ביאליסטוק היה גם ידיד קרוב של

אבי שהחל לסחור בין וארשה לביאליסטוק, הוא קנה שעונים

ולבני – נשים, והבריחם אל הצד הסוואטי, ששם היה ערכם

כזהב ממש. מסע "עסקי"כזה מוארשה לביאליסטוק ארך

שבועות אחדים, כי היה עליו להסתתרבדרך במשך ימים

רבים ולחכות לשעת כושר בשביל לחצות את הגבול.

כל אימת שחזר ממסע כזה נהג לבקר אצל הורי ולספר

דברים מפליאים על החיים "בצד השני" כך למשל, סיפר,

כי הלקוחות העיקריים ללבני – נשים הן נשותיהם של קצינים

סוואטים הלובשות את כותנות הלילה על פרוותיהן ומתהלכות

בהן ברחובות. להצלחה מיוחדת זכו הכותנות שחזיתן רקומה

ולמטה מקושטות הן בתחרימים צבעוניים.

עם שוב הפליטים מן הצד הסוואטי, פרצה בגיטו המגיפה     (28)

הראשונה של טיפוס – בהרות ואנשים טענו שהפליטים הביאו

אתם את המחלה מן הצד הסוואטי. למעשה היה מקור המחלה

בצפיפות, ברעב, ובזוהמה. כמעט על כל בית היו מודבקים

פתקי אזהרה "קדחת בהרות". הפתקים האלה נשאו עליהם

חותמת ועדת הבריאות של של ה"יודנראט".

לא בכל הבתים היו הפתקים אמיתיים. רבים השתמשו

בתחבולה זו כדי להפחיד את הגרמנים שבתחילה נהגו

להתרחק מהר ממקום שבו הבחינו בפתק כזה. פחדו מטיפוס

כמו מאש. אך מספר החולים במחלה זו גדל בלי הרף ומקרי

המוות נתרבו מיום ליום. אי אפשר היה להשתלט על המגיפה

הנוראה מפאת המחסור בנסיובים הדרושים.

במשפחתנו הייתי אנוכי הראשונה לחלות בטיפוס וזאת

בצורה קשה מאד ועם חום גבוה ביותר. הציל את חיי ד"ר

מארק הלפרין, שהתגורר עם אשתו האנקה הלפרין באחד החדרים

שבדירתונו ב"גיטו הקטן". ברחוב כלודנה 15. שני בני הזוג

הצעירים היו מאוהבים זה בזה עד כלות הנפש ובאותו

הזמן היו שניהם אנשים לבביים, מוכנים תמיד לעזור לזולת.

אחרי 14 שעות עבודה בבית – החולים בא אלי ד"ר הלפרין

בערבים ובילה ליד מיטתי שעות רבות. הוא גם הביא בשבילי

בהסתר מבית – החולים את התרופות הדרושות שאי אפשר

היה לקבלן בבתי המרקחת של הגיטו.

ידיד נאמן אחר שעזר לי הרבה ברגע הקריטי, היה ארתור

כהן. הוא סיכן את חייו והביא לי מן הצד הארי את המזון הדרוש

לי, בעיקר חלב ושמנים, וכך עזר להעמידני שוב על רגלי.

ארתור כהן, גבר גבה – קומה ובעל מרץ, קרוב לגיל שלושים,

היה לו חוש נדיר להומור ואף ברגעי יאוש נורא לא נפל

ברוחו ולא התיאש.

האכזריות הנאצית היתה אמנם מכוונת נגד כל יהודי

הגיטו בלי יוצא מן הכלל, אבל בעלי אמצעים שבינהם עוד

יכלו להסתדר איכשהו, תמורת כסף אפשר היה לקנות מזון

שהוברח מן הצד הארי ואף היו יהודים שהפיקו מן המצב

הזה רווחים נאים.       (29)

אוכלס בצפיפות, היה קטן ביותר בהשוואה עם מספר היהודים,

שהציעו להם דירותברחובות החדשים. הם דרשו איפוא, מחיר

מפולפל בעד ההחלפה. בסוף הצלחנו להגיע לידי הסכם עם

משפחה פולנית עניה והחלה ההעברה.

אילו היה המרחק בין שתי הדירות קצת גדול יותר, לא היינו

מסוגלים להעביר אף את מעט הרהיטים והחפצים שהשאירו לנו

הנאצים אחרי מעשי השוד שלהםץ בגלל הזמן הקצר שנקבע

להעברה – 5 ימים – אי-אפשר היה להשיג כל אמצעי הובלה

או איזו עזרה אחרת להעברת החפצים. כל אחד נאלץ לעשות

זאת בכוחות עצמו. הפסדנו שני ימים על חיפושי דירה וכך

נשארו לנו רק שלושה ימים לאריזה ולמעבר. אבא יכול לעזור

לנו בכך רק בשעות הלילה, כי ביום אסור היה לו להעדר מן

המפעל אף לרגע אחד.

אמא, סבא, סבתא, אני ושתי אחיותי העברנו את המיטות,

הארונות ושאר החפצים ממשק-הבית הותיק שלנו. סחבנו כך

מעלות השחר עד 8 בערב, שעת העוצר. בערב היום הח-

מישי גמרנו את ההעברה ועייפים ורצוצים ישבנו על ערימת

החבילות בדירה המלוכלכת, שקירותיה מקולפים ורצפתה סדוקה.

הודינו לאלהים שהגענו סוף – סוף למקום מנוחה.

אולם לא לזמן רב.

בהתקרב הסתיו נפוצו שמועות בוארשה על גיטו מסוגר כדוגמת

לודג' וערים רבות אחרות בפולין. אותו זמן נודע, שועד הקהילה,

אשר הנאצים החליפוהו מתחילה ה"יודנראט" בעל 24 חברים

ממונים, קיבל פקודה לארגן בדחיפות כעין משטרה יהודית.

כוונת הנאצים היתה לבצע בידיים יהודיות את פקודות – הזוועה

נגד האוכלוסיה היהודית.

עד מהרה הופיעו ברחובות הרובע היהודי השוטרים היהודים

הראשונים רובם בחורים צעירים. ה"מדים" שלהם היו מורכבים

מכובע כחול, בעל מצחיה מבריקה, וחגורת עור על המקטורון

האזרחי הפשוט. אל חזית הכובע הוצמדה פחית ועליה מגן דוד

עם הכתובת "שירות – סדר יהודי". נשק חם לא קיבלו השוטרים

אלא רק מקל גומי.    (22)

בנובמבר 1940 פורסמה גזירת הגיטו ובחלקים שונים של

העיר החלה לצמוח החומה אדומת הלבנים. רחוב קרוכמאלנה

ועשרות רחובות אחרים, אשר ארבעה חדשים לפני כן הוקצו

ליהודים, לא נכללו בתחום הגיטו. הנאצים החליטו לצמצם את

שטח הגיטו, כדי להדק יותר את רצועת החנק סביב האוכלוסיה

היהודית.

הפעם הועמד אבי לפני בעיה כפולה – תוך חמישה ימים

עליו למצוא דירה למשפחה וגם מקום לבית הדפוס. לפי הפ-

קודה החדשה נאסר על אבי להכנס לרחוב ז'אלאזנה שבו

היה המפעל. אבל המשגיח הגרמני הביע נכונות להרשות הע-

ברת המכונות לתוך הגיטו תמורת סכום ניכר. אמי החלה

איפוא למכור חפצי ערך ואבי התרוצץ בין ידידים כדי להשיג

הלואה. בסוף עלה בידם לאסוף את הסכום הדרוש לשיחוד

המשגיח הנאצי של המפעלובעזרתו לקבל רשיון להעברת

המכונות לגיטו.

מפאת קוצר הזמן אי אפשר היה להשיג אולם מתאים למפ-

על אבל אבי קיבל רשות מן ה"יודנראט" להעמיד את המכו-

נות באופן ארעי בבית – המדרש שברחוב גאנשה 6. שהיה נעול

זה זמן רב. כעשרה סבלים וכמה בעלי עגלות קיבלו עליהם

להעביר את המכונות. מכונות אלו הורכבו בשעתן על-ידי

מכונאים – מומחים שנשלחו במיוחד למטרה זועל-ידי החברה

האנגלית שממנה נקנו. עתה פירק אותן אבא בעזרת פועלים

פשוטים והן הוטלו בערימה גדולה אחת לתוך בית – המדרש.

בהיותנו טרודים במאמצים להצלת המכונות לא היה לנו

פנאי לחפש דירה. המשפחה כולה עסקה בהעמסת המכונות וכך

חלפו חמשת הימיםץ למזלנו מסר לנו ידיד קרוב שני חדרים

בדירתו שברחוב זאמנהוף אשר נכלל בגיטו, וכך לא נשארנו

בלי קורת גג.

אותי שלחה אמא לנקות את שני החדרים בטרם נעביר אליהם

את מעט החפצים. תוך כדי העבודה שמעתי איך מארחנו,

יהודי אדוק מאד מכה את בתו בת העשרים על שהעלתה אש

בכיריים. במהומה הגדולה שכחתי לגמרי כי שבת היום ובעצמי    (23)