ודבש שמכרתי לאחיות בבית החולים של המחנה. מן העיסקה
הראשונה הזות נשארה גם לי פרוסת לחם בדבש. למחרת
פרעתי את החוב לפולני והלה ביקשני להביא לו זוג נעליים
טובות (כמובן משומשות) לפי מידתו. קיבלתי את ההזמנה
והבאתי לו זוג נעליים של אחד החולים ב"ראויר"
ובתמורה
קבלתי מן הפולני בשר וחמאה. כמעט כל יום החלפתי משהו
והעשרתי קצת את התפריט העלוב של המחנה. מלבד המנות
הרשמיות של מרק, לחם וריבה, היו לי גם שמנים שהגרמנים
לא נתנו לנו.
מזמן לזמן זרק לי גם אדאק מעל לגדר חבילת מזון. כרגיל
כללה זו בשר או לחם לבן שהוא חסך מעצמו או קיבל מאחותי
נינה, שעדין לא העזה להתקרב אל הגדר. אמנם לא רעבתי
עוד אבל עבודת הלילה הקשה כה הלאתני, שנחלשתי יותר
מיום ליום והיתה בי ההרגשה שזמן רב לא אחזיק מעמד
ליד שלוש המכונות.
מנהל בית החרושת היה אחד בשם פארקוניק, פקיד חברת
"שטייאר" באוסטריה. מכבר הבחנתי שהוא שם
עינו בי, כי
תפשס אותי פעמים אחדות משוחחת עם הפולנים והוריד עלי
פרגולו, אך במידה שאפשר לשאתה. היתה לי הרגשה שהוא
עושה זאת יותר כדי לצאת ידי חובה, מאשר להכאיב לי. כל
אימת שנכנס לאולם המכונות שבו עבדתי, נעצר ועקב אחרי.
הפועלים סביבי הזהירוני, שהוא סאדיסט ובהנאה מיוחדת
מענה נשים.
פארקוניק היה גבר גבוה ורזה, בעל עיניים לבנות ובולטות.
היה ידוע במחנה שהוא מקיים יחסים קרובים עם אחדות מן
הנשים הפולניות. בבית החרושת נהג להיטפל בצורה גסה
לנערות פולניות צעירות. לא אחת ראיתי אותו בעצמי תופס
בשדיה של פולניה או צובט אותה. לגבי הנשים היהודיות
נמנע מכל מעשה ממין זה, כי דבר זה נחשב ל"ראסן-שנדה"
(ביזוי הגזע), מעשה הכרוך בעונש כבד. היה זה
הדבר היחיד שבגללו הייתי אסירת תודה להיטלר...
אבל לגבי נשים יהודיות גילה פארוקניק את הסאדיזם (128)
המיני שלו בדרך אחרת. הוא היה פוקד על נערות יהודיות
להתפשט ערומות ומכה על שדיהן ואברי המין. הזהירוני,
איפוא, להישמר מפניו, אך לא ידעתי איך להישמר מנפילה לידיו.
יום אחד אחר משמרת הלילה ציווה עלי המשגיח להמשיך
בעבודה כעונש על החלקים שקלקלתי. פארקוניק עמד לידי
ובמשך שעה ארוכה התבונן בעבודתי. מרוב פחד נפל הכל
מידי והוא רמז לי באצבעו ללכת אחריו. בצאתי מאולם
המכונות שמתי לב שהכל הפסיקו לרגע את העבודה וליווני
במבטי חמלה. פארוקניק העלה אותי לקומה השניה, אל
אולם המכונות החדש שבו לא נעשתה עדין עבודה. הוא
הורה לי להגיש לו כלים שונים שהיו דרושים לו להרכבת
מכונה נוספת. אחר שלחני אל המחסן של בית החרושת
להביא לו חלקים ומכשירים שונים. פעמים אחדות טעיתי
ולא הבאתי את מה שביקש, כי בקושי הבנתי את מבטאו האוסטרי.
כמה פעמים ניחשתי במקרה מה רצונו, אך לרוב לא ניחשתי.
אך הוא לא הענישני על כך ואפילו לא התרגז. גדולה מזו –
הוא נתן לי תפוח. דבר זה החריד אותי עוד יותר ועשיתי
הכל בצורה הפוכה: ביקש מברג – הגשתי לו צבת, ביקש
צבת – הבאתי לו פטיש. בסוף פקעה סבלנותו והחל להביט
בי בעיניו הבולטות שהטילו בי פחד. אך לא העניש אותי,
אלא חזר והורידני אל אולם המכונות והקצה לי עבודה ליד
מכונה אחת בלבד, וגם זאת במשמרת יום. במקומי הקודם
העמיד גבר ומאז לא הטריד אותי עוד פארקוניק.
ברם התנהגותו האנושית של הסאדיסט הנאצי גרמה לי
עגמת נפש רבה, כי הפועלים סביבי הביטו בי כולם בעיניים
חושדות. לא יכלו להבין מדוע אין בגופי סימני מכות. גם
בעיני היתה זאת חידה גדולה, שניסיתי לפתור אותה בכך
שאולי מזכירה אני לו בת שלו...
*
כבר היו לי ידידים רבים במחנה וכרגיל השתדלו הצעירים
לבלות את הזמן הפנוי בחברת צעירים. בערבים אחר העבודה (129)
, פארקוניק, "שטייאר", אוסטריה, אדאק, נינה,
