אוכלס בצפיפות, היה קטן ביותר בהשוואה עם מספר היהודים,

שהציעו להם דירותברחובות החדשים. הם דרשו איפוא, מחיר

מפולפל בעד ההחלפה. בסוף הצלחנו להגיע לידי הסכם עם

משפחה פולנית עניה והחלה ההעברה.

אילו היה המרחק בין שתי הדירות קצת גדול יותר, לא היינו

מסוגלים להעביר אף את מעט הרהיטים והחפצים שהשאירו לנו

הנאצים אחרי מעשי השוד שלהםץ בגלל הזמן הקצר שנקבע

להעברה – 5 ימים – אי-אפשר היה להשיג כל אמצעי הובלה

או איזו עזרה אחרת להעברת החפצים. כל אחד נאלץ לעשות

זאת בכוחות עצמו. הפסדנו שני ימים על חיפושי דירה וכך

נשארו לנו רק שלושה ימים לאריזה ולמעבר. אבא יכול לעזור

לנו בכך רק בשעות הלילה, כי ביום אסור היה לו להעדר מן

המפעל אף לרגע אחד.

אמא, סבא, סבתא, אני ושתי אחיותי העברנו את המיטות,

הארונות ושאר החפצים ממשק-הבית הותיק שלנו. סחבנו כך

מעלות השחר עד 8 בערב, שעת העוצר. בערב היום הח-

מישי גמרנו את ההעברה ועייפים ורצוצים ישבנו על ערימת

החבילות בדירה המלוכלכת, שקירותיה מקולפים ורצפתה סדוקה.

הודינו לאלהים שהגענו סוף – סוף למקום מנוחה.

אולם לא לזמן רב.

בהתקרב הסתיו נפוצו שמועות בוארשה על גיטו מסוגר כדוגמת

לודג' וערים רבות אחרות בפולין. אותו זמן נודע, שועד הקהילה,

אשר הנאצים החליפוהו מתחילה ה"יודנראט" בעל 24 חברים

ממונים, קיבל פקודה לארגן בדחיפות כעין משטרה יהודית.

כוונת הנאצים היתה לבצע בידיים יהודיות את פקודות – הזוועה

נגד האוכלוסיה היהודית.

עד מהרה הופיעו ברחובות הרובע היהודי השוטרים היהודים

הראשונים רובם בחורים צעירים. ה"מדים" שלהם היו מורכבים

מכובע כחול, בעל מצחיה מבריקה, וחגורת עור על המקטורון

האזרחי הפשוט. אל חזית הכובע הוצמדה פחית ועליה מגן דוד

עם הכתובת "שירות – סדר יהודי". נשק חם לא קיבלו השוטרים

אלא רק מקל גומי.    (22)

בנובמבר 1940 פורסמה גזירת הגיטו ובחלקים שונים של

העיר החלה לצמוח החומה אדומת הלבנים. רחוב קרוכמאלנה

ועשרות רחובות אחרים, אשר ארבעה חדשים לפני כן הוקצו

ליהודים, לא נכללו בתחום הגיטו. הנאצים החליטו לצמצם את

שטח הגיטו, כדי להדק יותר את רצועת החנק סביב האוכלוסיה

היהודית.

הפעם הועמד אבי לפני בעיה כפולה – תוך חמישה ימים

עליו למצוא דירה למשפחה וגם מקום לבית הדפוס. לפי הפ-

קודה החדשה נאסר על אבי להכנס לרחוב ז'אלאזנה שבו

היה המפעל. אבל המשגיח הגרמני הביע נכונות להרשות הע-

ברת המכונות לתוך הגיטו תמורת סכום ניכר. אמי החלה

איפוא למכור חפצי ערך ואבי התרוצץ בין ידידים כדי להשיג

הלואה. בסוף עלה בידם לאסוף את הסכום הדרוש לשיחוד

המשגיח הנאצי של המפעלובעזרתו לקבל רשיון להעברת

המכונות לגיטו.

מפאת קוצר הזמן אי אפשר היה להשיג אולם מתאים למפ-

על אבל אבי קיבל רשות מן ה"יודנראט" להעמיד את המכו-

נות באופן ארעי בבית – המדרש שברחוב גאנשה 6. שהיה נעול

זה זמן רב. כעשרה סבלים וכמה בעלי עגלות קיבלו עליהם

להעביר את המכונות. מכונות אלו הורכבו בשעתן על-ידי

מכונאים – מומחים שנשלחו במיוחד למטרה זועל-ידי החברה

האנגלית שממנה נקנו. עתה פירק אותן אבא בעזרת פועלים

פשוטים והן הוטלו בערימה גדולה אחת לתוך בית – המדרש.

בהיותנו טרודים במאמצים להצלת המכונות לא היה לנו

פנאי לחפש דירה. המשפחה כולה עסקה בהעמסת המכונות וכך

חלפו חמשת הימיםץ למזלנו מסר לנו ידיד קרוב שני חדרים

בדירתו שברחוב זאמנהוף אשר נכלל בגיטו, וכך לא נשארנו

בלי קורת גג.

אותי שלחה אמא לנקות את שני החדרים בטרם נעביר אליהם

את מעט החפצים. תוך כדי העבודה שמעתי איך מארחנו,

יהודי אדוק מאד מכה את בתו בת העשרים על שהעלתה אש

בכיריים. במהומה הגדולה שכחתי לגמרי כי שבת היום ובעצמי    (23)

הגרמנים שאני יהודיה, אולם לתדהמתי הרבה גיליתי שהסרט

הכחול-לבן אינו איתי, הוא כנראה נפל בעת שלבשתי את

חולצתי האביבית הקלה.

הייתי במבוכה גדולה אילו אמרתי להם שאני יהודיה –

והסרט אינו איתי , הייתי צפויה לקבל כדור בראש, כפי שכבר

קרה לא אחת שהגרמנים פשוט ירו ביהודים שלא ענדו את

הסרט הכחול לבן. ואם אעלים את יהדותי כיצד אתפטר

מהם?

שני הגרמנים שמחו שלא דחיתי את הזמנתם ואני חיבלתי

תחבולות איך להתחמק מהם. והנה צץ בליבי רעיוןהצעתי להם

להזמין גם את חברתי הגרה בקרבת מקום, כדי שנוכל לבלות

בשני זוגות. הדבר מצא חן בעיניהם והם רצו ללכת איתי אל

החברה. אולם אני הזהרתים שלחברתי, אם זקנה וקנאית, שלא

תרשה לה לצאת עם גברים זרים. לכן מוטב שאלך אליה לבדי.

והם יחכו לי ברחוב. הגרמנים הסכימו ואנינמלטתי כל עוד

נפשי בי.    (20)

פרק שלישי

מאחורי חומת הגיטו

בחודש יולי (1940 ה.ת.) פקדו הנאצים על הבדלת היהודים מן האוכלוסיה

הכללית. זה היה הצעד הראשון להקמת גיטו ליהודי

וארשה.

בערים רבות, בכללן לודג', כבר היו קיימים גיטאות סגורים

אבל בעיר הבירה בה ישבו משקיפים דיפלומטים ממדינות

נייטרליות, הגשימו הנאצים את תכנית הגיטו בהדרגה. לפי

הפקודה הראשונה נקבעו רחובות מיוחדים ליהודים ורחובות

ללא-יהודים, אך בלי גדרות ובלי חומת גיטו.

פקודה זו עוררה בהלה גדולה בקרב התושבים היהודים והם

פתחובחיפושים קדחתניים אחר דירות ברחובות ה"יהודים".

אחותי נינה הלכה יחד אתי מבית לבית ברחוב קרוכמאלנה הס-

מוך, כדי להציע לדיירים הפולנים שיתחלפו אתנו בדירות. רחוב

קרוכמאלנה היה מרכז הדלות היהודית. כאן היה גם קן העולם

התחתון והיינו נמנעים מלעבור ברחוב הזה. בבתים המלוכלכים

והמעוקמים התגוררו סבלים, עגלונים, רוכלים ופושטי-יד מקצו-

עיים. אבל לגבינו היה זה הרחוב ה"יהודי" הקרוב ביותר, שה-

נאצים כללוהו בתחומי הגיטו המתוכנן. קירבת המקום היתה

מקלה עלינו את העברת חפצי הבית אל הדירה החדשה, וכן

לא רצינו להתרחק יותר מדי מן המפעל שלנו, שנשאר עוד

ברחוב ז'אלאזנה השכן.

תרנו, איפוא, אחר משפחה פולנית ברחוב קרוכמאלנה, שתס-

כים להחליף את דירתה העלובה בדירתנו החדישה, בת חמשת

החדרים ברחוב ז'אלאזנה. גם הצענו סכום-כסף גדול בעד ההח-

לפה. ברם מספר הפולנים שהתגוררו ברחוב קרוכמאלנה המ-  (21)

בזרועותיו כשהוא רועד ובוכה, כי מתרחש משהו

טראגי. זו הפעם הראשונה ראיתי את אבי בוכה.

אחר נסיעה קצרה במונית מצאתי את עצמי בביתנו ברחוב

ז'אלאזנה שבו כבר היתה מרוכזת המשפחה כולה. לא יותר

מששה שבועות נעדרתי מן הבית, אך הורי ואחיותי חיבקוני

ונישקוני כאילו חזרתי מארץ רחוקה אחר פרידה של שנים

רבות. אפילו הכלבלב המקורזל רקד סביבי וליקק את פני וידי.

למחרת, ב 1 בספטמבר 1939 יצאתי לרחוב בחברת אחותי

בת ה – 16 נינה, היה יום חם ושטוף שמש. השמים היו בהירים,

בלי ענן אחד. אך האנשים נראו לי משונים, מעוצבנים, מופ-

חדים. פה ושם הבחנתי בנשים צעירות המנגבות עיניהן ובשערו

של בית אחד עמדה אשה קשישה ומרוב יאוש תלשה שערותיה

מראשה. ליד עמוד – מודעות, לא רחוק מרחובנו, נתלקטה קבוצה

גדולה של אנשים שקראו מודעה גדולה, אשר הודבקה זה מקרוב

ובה הודעה רשמית על מלחמה בגרמניה ועל גיוסם של חיילי-

מילואים משנתונים אחדים.

אך המציאות הטראגית עדיין לא חדרה למוחי הילדותי

ורציתי להמשיך בטיול ברחובותיה שטופי השמש של וארשה,

אבל אחותי הבכירה הטיפה לי מוסר: "העולם בלהבות ואת רוצה לטייל!"

שבנו בכיוון ןביתנו. על אף העצבות שמסביב נשארה רוחי

טובה עלי. מופתעת התבוננתי באחותי ושאלתיה: "אמרי לי,

נינה אתת האמת, כלום אינך מרוצה שאנו חיים בזמנים מלאי

ענין כאלה?

"את מדברת שטויות" – ענתה לי נינה בהתעוררות, תפסה

ידי ובצעדים מהירים שבנו הביתה.

שעות אחדות לאחר מכן שמענו רעש אוירונים. לרגע דימינו,

כי אלה הם תימרונים של מטוסינו הפולנים ורצנו אל החלונות

כדי להביט בהם. אך באותו הרף – עין נשמעו התפוצצויות

אדירות שהרעידו את השמשות. זאת היתה ההפצצה הראשונה

של וארשהבמשך הימים הקרובים החלו המאורעות להתפתח במהירות

                                          10

מסחררת. קרובים וידידים באו בלי הרף אל בית הורי כדי

להיפרד לפני צאתם אל נקודת – הגיוס השונות ברחבי הארץ.

אך בידי מעטים מהם בלבד עלה להגיע אל גדודיהם. הגייסות

הנאציים הממוכנים הבקיעו את כל החזיתות, הרסו את מערכת

התחבורה, כבשו מרכזים חשובים רבים והתקפות – האויר על

וארשה נעשו תכופות ואיומות יותר.

ההנהגה הצבאית הפולנית איבדה עד מהרה את עשתונותיה

ותושבי וארשה ניגשו לארגן על דעת עצמם את הגנת הבירה.

הוקמו ועדי - בתים ולהם פלוגות הצלה, שתפקידן לכבות שרי-

פות ולהגיש עזרה ראשונה לפצועים. כל שעה שודרו  בראדיו

הוראות חדשות להגנה עצמית וקריאות לנוער להתנדב לעבודות

הביצורים

אתים גדולים על כתיפנו, הלכנו, נינה ואני אל הגן הסאכסי

לעזור בחפירת עמדות. את האתים קיבלנו משומר ביתנו,

אנטוני. עבדנו בתוך קבוצה של כמה מאות מתנדבים, רובם

תלמידי בית – ספר מבני 10 עד 20 שנה ואנשי – צבא אחדים פיקדו

עלינו.

על אף הכאב והפצעים בידיים לא הפסקנו את עבודתנו

אלא בשעה שנשמעה אזעקת – אויר ואז הסתתרנו כולנו בחפי-

רות. אולם גם במצב הרציני הזה לא רפתה רוחו הבדוחה של

הנוער והצחוק הדהד במעברים התת-קרקעיים.

הפצצות האויר תכפו והלכו, וכל חצי שעה בישרו הצופרים

התקרבותם של מטוסים נאצים, שזרעו הרס ומוות. ביום השלישי

שלחונו הביתה, בתוספת אזהרה לא לצאת לרחוב. הראדיו

הזהיר אותנו שלא ניגש אל החלונות ושמוטב להסתתר

במרתפים.

דיירי הבית הגדול ומרובה האגפים שברחוב ז'אלאזנה שבו

גרנו גם אנו, ישבו ימים שלמים צפופים בתוך שער הבית או

בחדר – המדרגות של קומה ב'. רק עם רדת הלילה וההפסקה

שחלה בהתקפות – האויר, חזרו האנשים לדירותיהם.רבים מן

השכנים הכירו עתה זה את זה בפעם הראשונה, אף-על-פי

שהתגוררו בבית הזה שנים רבות.