"אחד בעד הכל והכל בעד אחד" ותמיד הענישו את קבוצתנו

כולה על עבירה קלה של אחת מאיתנו.

בעברנו לפנות בוקר על פני המשמר הנאצי בשער המחנה

היו צועקים אלינו: ,ראש למעלה! לשיר!" אך תמיד נמצאה

בינינו אשה אחת שלא הזדרזה דיה בזקיפת הראש או לא

הרימה קולה די הצורך בשירת הפזמונים הגרמנים. אבל

האמת היא כי במאלהוף לא הרבו להכותנו. חיינו במחנה זה

ליד ברלין, דמו לגן עדן בהשוואה למאידאנאק או לאושויץ

מדי פעם בפעם הורידה המשגיחה את מגלבה על ראשו של

מישהו, או שלחה את מגפה באחוריו. אך לרוב נענשנו

בעמידה ממושכת בכפור.

כל אימת ש"זקנת המחנה" הענישה אותנו בעמידה בחוץ,

היתה קוראת לחייל, אחד מעוזריה, ומצווה עליו לשמור

עלינו. היא עצמה היתה נשארת גם כן בחוץ ופותחת בעגבים

על החייל. בתחילה שעשע אותנו הדבר, אך כאשר חדר הקור

לעצמותינו, לא הקדשנו עוד תשומת לב ל"פלירט" המתנהל לעינינו.

"זקנת המחנה" שלנו היתה בדרגת סגן. היתה כבת חמישים

וגם החייל שעליו עגבה, לא היה בהרבה צעיר ממנה. בזמן

ההוא בשלהי המלחמה, שרר בגרמניה מחסור רב בגברים

החייל ששמר עלינו, יכול בלי כל קושי לבחור לעצמו מבין

המשגיחות את הצעירות והיפות ביותר – וכן גם עשה

תכופות. משום כך לא הקדיש תשומת לב רבה לתחנוניה של

ה"זקנה". ברם, אנו איחלנו לה מקרב לב הצלחה בעגביה

למען תשכח קצת אותנו...                                                 (174)

פרק תשעה עשר

ימי אביב נושאי תקוה

אביב 1945 בא פתאום, באופן בלתי צפוי, כאילו

יד נעלמת קרעה את שמי החורף המעוננים וגילתה את השמש

הבהירה. יחד עם הפקעים הירוקים הראשונים על עצי היער,

הגיע לאזנינו הד רחוק מרעמי ההתפוצצויות של פצצות

אוירונים. לא ידענו אל נכון היכן נופלות הפצצות ואם באות

הן ממטוסים סוואטים או אמריקאים. אך שיערנו כי אלה הם

מטוסים של בעלות הברית המפציצים את ברלין השכנה.

עד אז היה עוד נוסח ההודעות הרשמיות הגרמניות אופטימי

ביותר והמשגיחות שלנו הוסיפו לטעון כי צבאות בעלות

הברית נוחלים מפלות קשות. עתה נתבלבלה פתאום דעתן

של המשגיחות ובטחונן בנצחונו של היטלר החל להתערער.

כל אימת שנשמעה אזעקת הצופרים המבשרת התקרבותם

של מפציצי האויב, פרצה בהלה גדולה בקרב המשגיחות ,

חיילי ה"ואהרמכט" ואף הקצינים הגבוהים שבבית החרושת

שלנו , והם רצו לתפוס מחסה באחד המקלטים התת קרקעיים

בעזבם אותנו לגמרי לנפשנו. ברגעים כאלה היינו יוצאות מן

הבונקר ונושאות עינינו לשמים בתקוה לראות את האוירונים

ולגלות את זהותם. אך היער הסמיך וצמרות העצים שכבר

כוסו עלוה הסתירו מעינינו לחלוטין את השמים. אכן היער

שימש הסוואה טובה לבונקרים, לסדנאות ולמחסנים התת

קרקעיים של בית החרושת לאבק שריפה שמעליהם טסו

מפציצי בעלות הברית.

עם תום האזעקה היו הגרמנים יוצאים ממחבואיהם חיוורים

ומזועזעים ואף נכונים לפתוח בשיחה אתנו – דבר שלא             (175)

הוכנסנו לאולם גדול ונצטוינו לחכות בעמידה. הנשים

בקבוצתנו החלו להתלחש ביניהן וכמעט כולן היו משוכנעות

כי ראואנסבריק היא תחנתנו האחרונה וכאן ישיג אותנו הגז.

מדוע כאן דוקא – לא ידע איש. זו היתה תחושת רוב

הנשים. אני עצמי לא נפחדתי. פשוט לא נתקבל על דעתי

שהגרמנים יובילונו מפולין במיוחד לגרמניה כדי להשמיד

אותנו כאן, בעוד שיכלו לעשות זאת באושויץ בקלות ובמהירות.

רבה יותר.

הענין הזה לא העסיק אותי אף לרגע, לעומת זאת משכו

את תשומת לבי המשגיחות של המחנה. נשים מוזרות כאלה

לא ראיתי מימי. האמת היא שבמבט ראשון לא הייתי בטוחה

אם נשים הן או גברים. כולן היו רזות וגבוהות קומה, ללא

כל סימני נשיות. כולן נעלו נעליים וגרביים גבריות, לבשו

שמלות צרות ומקטרונים גבריים עם חולצות ועניבות כשל

גברים. לכולן שערות גזוזות קצר "א לה גרסון". במלה

אחת – גזע מיוחד, מן תערובת של גבר ואשה, ממויינות לפי

קומתן ומראן הפיסי.

במשך הלילה רשמו והאכילו אותנו וכאשר רק הכחיל היום

הועברנו לצריפים אחרים, לא כל כך נקיים. בצריפים החדשים

מצאנו נשים רבות מכל הלאומים, שדיברו בשבעים לשונות –

מגדל בבל אמיתי.

האחראית בצריף שלנו היתה גרמניה ארית צעירה בעלת

שערות בלונדיניות נהדרות, אך עוזרתה, ארית אף היא, נמנתה

עם הנשים מטיפןס גברי. גם קולה ותנועותיה היו כשל גבר.

ראואנסבריק היתה מחנה נשים ובמשך שלושת החדשים

שבהם שהיתי שם ראיתי רק פעמים אחדות גבר אמיתי. אף

הקצינים והרופאים הגרמנים נכנסו לעתים נדירות לתוך

המחנה שבו עמדו צריפי הנשים. לא נזקקנו לזמן ןרב כדי

לתפוס כי מחננו הוא קן של נשים לסביות מנוונות. לא

אחת היינו עדים להתפרצויות של קנאה מצד האחראית

לצריפנו כלפי "מחציתה השניה". תכופות ראינו את הזוגות

מתחבקים ומתנשקים, ולעתים גם מתקוטטים. מחזות אהבה           (162)

אלה עוררו בי בחילה ולעתים קרובות הייתי צריכה לאמץ

כל כוחותי כדי לא לפרוץ בצחוק. ברם שמחתי שהנאציות

הללו קיימו בקפידה את מצוות "טהרת הגזע" ולא הציקו לנו...

בדרך כלל היה מצבנו לא רע בראואנסבריק. הנשים מן

המשלוחים הקודמים עבדו קשה בבית החרושת ללבנים או

בחטיבת עצים ביער סמוך. כמעט כל יום היו ביניהן פצועות

וגם מקרים של איבוד יד או רגל. אך קבוצת הנשים שלנו

עשתה מעט מאד. מדי פעם היו שולחים אותנו לעבודות

קלות, אך לרוב היינו אחר מיפקד הבוקר נשארות בצריף

ושוכבות על האיצטבה. גם האוכל היה טוב בהרבה מבאושויץ.

אבל העובדה שחסרנו תעסוקה קבועה החזיקה אותנו

באי שקט מתמיד.  כי לא ידענו מה יביא לנו יום המחרת. כמעט

כל יום נלקחה מצריפנו אשה שלא חזרה לעולם. ידענו

שמצויה במחנה איזה מעבדה סודית שבה עוסקים מדענים

גרמנים בניסויים ביולוגים שונים ותחת להשתמש בעכברים

או ביצורים אחרים, משתמשים הם לצורך ניסוייהם בנשים

יהודיות. לכן התעוררה כל אחת מאתנו כל בוקר ברגש של

פחד, אם לא עליה נפל היום הגורל המר להיות מוצאת אי שם.

משום כך נשמנו כולנו לרווחה כאשר בוקר אחד הודיעה

האחראית כי מעבירים אותנו למחנה אחר. בפעם הראשונה

ראינו אז במחנה קבוצה גדולה יותר של גברים אמיתיים

שבדקו אותנו והכירו בכל נשי קבוצתנו כבעלות כושר עבודה.

לאחר שכל אחת קיבלה כיכר לחם, הובלנו לרכבת משא,

שכבר חיכתה בתחנה. לאן לוקחים אותנו ומה טיב העבודה

המחכה לנו – לא ידענו. אך היינו מאושרות על שיצאנו

מראואנסבריק, שבה ריחף מעלינו תמיד הסיוט של המעבדה

הנאצית הסודית.

לא היה לנו מושג אם הלחם שקיבלנו נועד להספיק לנו

ליומיים או לשלושה ימים וכאשר רק זזה הרכבת, התנפלנו

כולנו על הלחם הטרי וממש בלענוהו. לא אחת סבלה אחר כך

כאבי בטן. אך למזלנו לא ארכה הנסיעה אלא שעות

אחדות ובשעה מוקדמת אחר הצרים ירדנו מן הרכבת בתחנה        (163)

פרק ששה עשר

הנשים המוזרות מראואנסבירק

לאחר שכל אחת מאתנו קיבלה כיכר לחם וקופסת ריבה,

הועלינו לקרונות משא שננעלו מבחוץ ואחר שעה קלה יצאה

הרכבת מאושויץ. הפעם נסענו בנוחיות רבה. היינו מעטות

בכל קרון ואף יכולנו להשתרע על הרצפה. כה מעטים היו

היהודים שעוד נשארו בפולין, עד שלא היה לנאצים במי

למלא את קרונות המשא.

חצינו את צ'כוסלובקיה ועברנו דרך חלק גדול של גרמניה

בכיוון לראואנסבריק. ברם כה מיוגעת הייתי, שחסרו לי

הכוח והרצון להסתכל בתחנות הרכבת שעל פניהן עברנו.

אף לא היה לי מושג כמה זמן אנו נוסעים. כמו הנשים האחרות

בקרוני, שכבתי קפואה על הרצפה, ישנתי, נמנמתי ולא חשבתי

על כיוון הנסיעה ואף לא נתתי לי דין וחשבון מן העובדה

שיצאתי חיה מן הגיהנום של אושויץ.

אם הגיע המסע לקיצו נתבהר ראשי וכאשר הגענו אחר

חצות הלילה לראואנסבריק, הרגשתי עצמי נפושה ומוכשרת

לעמוד באירועים ובחוויות החדשים הצפויים לנו.

מאוחר בלילה הגענו לראואנסבריק ששכנה מרחק כמה

מאות צעדים בלבד מתחנת הרכבת. היה ליל אוקטובר 1944 קריר

ובאור הירח המלא נראה המחנה כעיירה ציורית עם שוק,

רחובות צרים ונקיים ושורות ארוכות של בתים קטנים.

הכל מסביב היה עטוף שקט שהופרע רק על ידי הד צעדינו.

אך הרושם הראשון של עיירה נקיה ומנומנמת היה רושם

מטעה, כי מיד למחרת היום נתגלתה לפנינו תהום הרקבון

והאכזריות שבה שקע המחנה.

לאחר שהעברנו כמה עשרות יחידות כבדות, חילקונו

הגרמנים לשתיים: קבוצה אחת המשיכה בסחיבת רהיטים מן

המחסן הראשון לשני והקבוצה השניה סחבה אותם הרהיטים

בחזרה. כך נמשך הדבר עד שהחשיך לגמרי ורק אז חזרנו

לצריפנו. הפעם קיבלנו ארוחה שכללה רבע כיכר לחם שחור

וקצת מרק מימי.

בלילה השני הזה לא התפלאתי עוד להתגרדותן  הרבה של

שכנותי הידידותיות. אני עצמי קרעתי את בשרי מרוב גירוד

בכל גופי. למחרת, השכם בבוקר, אחר המיפקד, חזרנו לעבודתנו

של סחיבת רהיטים הלוך וחזור. הנשים הותיקות במחנה

הסבירו לנו כי מאחר שעדיין לא ארגנו את בית המלאכה

למברשות, הפכו אותנו ליחידת תובלה – העבודה הגרועה

ביותר במחנה. ביום השני חכמנו קצת ומדי פעם ופעם רצו

אחדות מאתנו אל בית השימוש, שעמד בקצה המחנה.

אף על פי שצחנה קשה עמדה במקום הזה, היה תמיד מלא נשים

שבאו לנוח רגע מעבודתן הקשה. אך גם בבית השימוש לא

נתנו לנו מנוחה. מפעם לפעם נכנס נאצי ובהעיפו את מגלבו

על ימין ועל שמאל גירש את כולנו החוצה.

בשעת הפסקת הצהריים הלכתי אל "המרפאה" של המחנה

צריפון עץ קטן שבו הושיטו אחיות אחדות עזרה רפואית,

עקרו שיניים, חילקו אספרין ותרופות אחרות. ביקשתי משחה

נגד הגרדת. האחות שנתנה לי את קופסת המריחה השחורה

והמסריחה, הוסיפה בנימה צינית הוראות איך להיפטר מהר

מן הגירוד. יעצה שבמשך שלושת הלילות הקרובים עלי

"למרוח את כל הגוף במשחה ובבוקר לטבול באמבטיה חמה,

ללבוש לבנים נקיים..."  על אף מצב רוחי העגום פרצתי

בצחוק לשמע העצה הטובה, ביחוד על האמבטיה החמה

והלבנים הנקיים. ואכן בלילה מרחתי את המשחה על גופי,

אך כה חזק היה הריח שנדף ממני עד שלא רק שכנותי,

אלא אפילו אחותי נינה נמנעה מלעמוד לידי.

בינתיים התידדתי עם האשה שעסקה בניקוי צריפנו והיא

הבטיחה, כי מיד לאחר שאפטר מן הגרדת, תרשה לי לישון           (96)

על האיצטבה, שעליה היא מחזיקה את מברשותיה ודלייה. כן

קשרה אותי עם אחת הנשים שעבדו במיון בגדים ובמחיר

סיכת הזהב של אמי קניתי ממנה לבנים, שמלה וסוודר

אנשי השירות של המחנה, לא רק משגיחות הצריפים

והקאפו, כי אם גם עובדות המטבח ומנקות הצריפים נמנו

עם אצולת המחנה שהכל ביקשו לקשור אתן יחסי ידידות.

אולם אטומה לכל מגע ומשא היתה משגיחת המחנה, שקיימה

קשרים הדוקים ביותר עם הקצינים הנאצים. ידידותה עם

הנאצים הגיעה עד כדי כך שהרשו לה להינשא רשמית

לשבוי מלחמה רוסי , בחור גבה קומה ובלונדיני שבו התאהבה.

הנשים הותיקות סיפרו לנו כי החתונה הזאת נחוגה בפאר

רב. סודרה ארוחה דשנה וכל הקצינים הנאצים יחד עם

המפקד, הביאו לה פרחים ומתנות. המפקד המאיור ערך את

טקס הנשואין בצורה שהפכה אותו לפארסה זולה.

ביום השלישי, אחרי העבודה, גייסתי שארית כוחותי

ומצויידת בדלי ששאלתי מידידתי החדשה, שמתי פעמי אל

הבאר ועל אף הצפיפות ששררה שם הצלחתי תוך חצי שעה

להידחק אל הבאר ולשאוב קצת מים. על איצטבתי החדשה

בין המברשות, הסמרטוטים והדליים, רחצתי את עצמי בהנאה

רבה ומיד נפלה עלי תרדמה מתוקה שבה שכחתי לגמרי את

גירודי. למחרת בבגדי האביביים ובלי כל סימן לגרדת,

הרגשתי את עצמי כמאושרת ביותר בין נשות המחנה.

מקץ שלושה שבועות לסחיבת רהיטים הועברנו לעבודה

קלה יותר. הפעם סחבנו חבילות בגדים ממויינים ממחסן

מרוחק בשדה. הסתכלנו באנשים העוברים על פנינו

בתקוה למצוא קרוב או מכר. עד אז לא הצלחתי לפגוש אף

באחד מאלה שהגיעו במשלוחים מוארשה. רוב הכלואים במחנה

לובלין היו יהודים ממחוז לובלין וכן שבויי מלחמה רוסים

וצרפתתים. לעתים הופיעו גם יהודים מגרמניה. קיווינו שמא

נגלה פעם מישהו מוארשה.

סחיבת הרהיטים היתה לנו העברת חבילות בגדים

עבודה קלה ונעימה ביותר. השגיח עלינו נאצי מתון באופן           (97)

-           

היום החל בצריף בשעה מוקדמת. בערך בשעה ארבע כבר

החלה תנועה על האיצטבות. בחוץ עוד שרר חושך, אך ה"קאפו"

כבר התרוצצו לאורך המשכבים, שרקו במשרוקיותיהן, העיפו

את מגלביהן והיכו בנשים שהתמהמהו לקום. ברגע זה הבנתי,

מדוע נשים רבות לא פשטו בגדיהן ואת נעליהן שמו למראשותיהן.

אחדות אף לא חלצו נעליהן.

מיהרתי ככל האפשר לצאת עם המון הנשים לחצר ובשעת

הליכה משכתי עלי את השמלהונעלתי נעלי. תוך רגעים

אחדים התייצבו כל הנשים בחמישיות, כצבא מאומן כהלכה

במיסדר. לא אחת מן הנשים החדשות ספגה מכת שוט בראש,

בפנים או בידיים, על שלא מתחה את הבטן די הצורך או

לא זקפה את ראשה. הייתי בין הראשונות לקבלת מכות.

לאחר שפקדו אותנו חזור ופקוד, והשתכנעו בלי שמץ ספק,

כי אין נעדר אף אחד מן היהלומים היקרים (הגרמנים כינו

אותנו בלעג "תכשיטים" וכאבני חן שמרו וספרו אותנו),

ניתנה רשות לנשים הותיקות ללכת ולקבל ארוחת בוקר,

שכללה רבע ליטר נוזל חום, כעין תחליף לקפה. עם כל

שהנוזל הזה לא עורר תיאבון, הרי היה חם וקינאתי בנשים

שקיבלוהו. לנו, נשי וארשה, לא נתנו קפה. "כלום לא שתיתן

די צרככן קפה בוארשה?" – צעקה הממונה עלינו. כנראה,

לא יכלה לסלוח לנו את החדשים הרבים שבהם היינו אנו

בוארשה, בעוד שהיא ישבה במחנה.

במשך שעות אחדות הוחזקנו על המגרש בגשם דק, אשר

יותר משהרטיב את בגדינו חדר לעצמותינו. הפרוצדורה של

רישום וחלוקת מספרים נמשכה עד לצהריים. מרגע זה איבדנו

את שמותינו ואת צלם האדם, והפכנו למספרים פשוטים.

ה"קאפו" והמשגיחות היו לבושות הדר. הם לבשו גם מעילי

גשם שמוצאם מן החפצים השדודים של המשלוחים החדשים.

פעם בפעם קפצו ה"קאפו" לתוך הצריף כדי להתחמם או

לחטוף משהו לפה, אך אנו הקורבנות החדשים, עמדנו בגשם

בלי פרוסת לחם ובלי טיפת מים משך יממה שלמה. בצהרי

יום נפסק הגשם והשמים המעוננים החלו להתבהר קצת.       (94)

קיבלנו חתיכות בד ועליהן מספרים מודפסים, ונצטוינו לתפור

אותם במקום על החזה. טוב שאמרו לנו לתפור אותם על

הבגדים ולא על בשרנו ממש. לא רק אני, אלא נשים רבות

התפלאו על שהגרמנים לא חשבו על האפשרות הזאת.

אבל חסרו מחטים לתפירת המספרים ואני תליתי את

המספר בעזרת סיכה. באותו רגע ספגתי סטירת לחי ממשגיחת

הצריף – אשה שמנה וגסה שעליה ידעו, כי לפני המלחמה

היתה יצאנית מקצועית בלובלין. באופן אינסטקטיבי

 הסתערתי עליה באגרופי, אך מישהו מאחורי עצרני. המשגיחה

התרחקה ממני והוסיפה לצעוק שאתפור את המספר. מרגע

זה השתררה בינינו שנאה יוקדת. בשקט ובלי התנגדות

ספגתי מכות מן הגרמנים או מן המשגיחה היהודיה שמוצאה

מגרמניה. אך בשום אופן לא יכולתי להשלים עם קבלת מכות

מידיה של יהודיה משלנו, מה גם זונה, שאחדות מאתנו

הכירוה מלובלין.

אך לא עזר דבר ונשים רבות הוכו על שלא הזדרזו לתפור

את מספריהן. המחטים המעטות עברו במהירות מיד ליד

ואיך שהוא נתפרו המספרים. רק אז הורשינו לקבל את מנת

המרק. כל אחת קיבלה חצי ליטר מן הנוזל החם שצפו בו

חתיכות סלק והחיינו את נפשנו.

בדיוק בשעה שתיים נשמעה שריקה. יצאנו למגרש והסתדרנו

בשורות וצעדנו לעבר מחנה העבודה. קבוצה אחת נשלחה

למתפרה, שניה לעבודה בשדה ושלישית נשלחה למיין בגדים

של אנשים שאינם עוד בחיים. זו האחרונה היתה העבודה

המבוקשת ביותר, כי לעתים קרובות אפשר היה למצוא

בבגדים חפצי ערך מוסתרים, כסף או מזון. כן יכולת להחליף

את בגדיך ונעליך הקרועים בבגדים ונעליים שלמים.

אנחנו נשי וארשה נשלחנו לעבודה המפרכת של סחיבת

רהיטים. מנין נמצאו במאידאנאק רהיטים רבים כל כך –

חידה בעיני עד היום. מכל מקום, ביום הראשון הוכרחנו

לסחוב שולחנות וארונות כבדים ממחסן אחד למשנהו, תכופות

מהלך שני קילומטרים. עד מהרה התנפחו ידי מסחיבת הרהיטים     (95)