לתייל הדוקרני. כאן ראינו , כי לא רק נציגי "הצלב האדום"
השוודי מחכים לנו, אלא גם נציגי עמים אחרים. במיוחד
הופתענו מנוכחות כושים אחדים. אחד מהם, ענק בעל פרצוף
שחור ומבריק ושיניים לבנות כשלג, לקח אותי בזרועותיו
כשהוא מחייך אלי ונשא אותי לתוך המשאית שבה כבר
ישבה אחותי נינה, ומרוב התרגשות בכתה בכי היסטרי.
הטענת הנשים נעשתה בחיפזון רב, כאילו חששו אנשי
"הצלב האדום"שמא יתחרטו הנאצים. כאשר כולנו כבר היינו
בפנים, זינקו המכוניות ממקומן ובלי הפסקה המשיכו בנסיעתן
שעות אחדות. אחר כך נעצרו בשדה פתוח ואנשי "הצלב האדום"
חילקו לנו אוכל. קיבלנו לחם בריבה ותפוחי אדמה
אפויים. אגב כך התרו בנו שוב ושוב שנאכל לאט ובזהירות .
בלי לאמץ יותר מידי את הקיבות המצומקות.
על אף מראנו האיום והדוחה, גילו כלפינו גברים אלה
לבביות בלתי רגילה ויחס ענוג שהביאנו עד דמעות. נציגי
"הצלב האדום" השוודי הודיעו לנו כי הם נמנים עם
משלחתו של הרוזן פולקא ברנדוט ובהזדמנות זו פרשו לפנינו
את יחוסו הרב של האציל השוודי, שהוא מצאצאיו של
המרשל הנפוליאוני המפורסם, ז'אן באפטיסט ברנדוט, נסיך
פונטאקורבו ומייסד השושלת המלכותית הנוכחית של שוודיה.
כן סיפרו לנו על המשא ומתן הממושך והמסובך שניהל
הרוזן ברנדוט עם הנאצים בדבר שחרור הנשים מן המחנות.
בסוף, אחרי דין ודברים הסכימו הנאצים למסור
לשוודים אלפיים נשים כתמורה בעד חיילים נאצים שנפלו
בשבי האמריקאים. קבוצת נשי וארשה השתייכה לאלפיים
מאושרות אלו.
אמנם שחרורנו בא רק שבועיים לפני קץ המלחמה, אך
דווקא בימים אחרונים אלה הושמדו על ידי הנאצים מאות
אלפי עובדי כפייה או פשוט גוועו ברעב. עלינו להודות
איפוא על חיינו למאמציו הבלתי רגילים של הרוזן פולקא ברנדוט. (186)
* * *
עם רדת החשיכה נשמע פתאום בדרך זמזום חזק של
אוירונים. מכוניותינו נעצרו ואנשי "הצלב האדום" מיהרו
ונשאו אותנו על כפיהם לתוך יער קרוב. רק הספיקו להסתיר
את הנשים האחרונות מתחת לאילנות נשמעו ההתפוצצויות
הראשונות. יכולנו לראות את המטוסים הגרמנים מנמיכים
טוס וממטירים אש מכונות ירייה על מכוניות "הצלב האדום".
כנראה לא רצו הנאצים שישארו בחיים העדים לפשעיהם.
משאית אחת הושמדה לרסיסים ובשניה נשרף מכסה הבד,
שעליו היה מצוייר צלב אדום גדול. מיד עם התרחקות המטוסים
הנאצים הועמסנו על המכוניות הנותרות ואחר חצי שעה
הגענו לקלן.העיר הגרמנית העתיקה על שפת הריין היתה גל חורבות.
ידענו שקלן היא העיר המפורסמת ב"מי קולון" הריחניים
שלה, אך עתה נישאה מן החורבות צחנה נוראה ומבחילה
של אלפי גוויות מרקיבות. יתכן שהגברים הנשים והילדים
שנקברו חיים תחת חורבות בתיהם היו גרמנים טובים שלא
היו פוגעים בנו לרעה, אך לאחר כל מה שסבלנו מידי הנאצים
וראינו את הרציחות שביצעו בדם קר, לא הזילה אף אחת
מאתנו דמעה על המראה הטראגי של העיר קלן.
מאוחר בלילה חצינו את הגבול הגרמני ונכנסנו לדניה,
שעדין היתה אז בכיבוש הנאצי. ברחובותיה של עיירת הגבול
הדנית הקטנה התהלכו משמרות של גרמנים מזויינים ומשום
כך קיבלו התושבים הדניים את קבוצת הנשים שלנו בשתיקה,
אך בארשת פנים של שמחה כנה. מדי פעם בפעם ניגשו אלינו
גברים ונשים לחצו את ידינו ואיחלו עתיד מאושר.
דני קשיש אחד ניגש אלי ובמסרו לי כפתור נחושת אמר:
"זהו כפתור ממדי הצבאיים. במשך כל שנות המלחמה נשאתי
את הכפתור בכיסי והוא הביא לי מזל טוב. הריני מבקש אותך
לקבל מתנה זו של דני זקן, שאינו חדל להתאבל על ידידיו
היהודים שניספו."
לפנות בוקר הגענו לכפר דני לא רחוק מקופנהאגן ושוכנו (187)