לשחד את משגיחת הצריף. נתן לה יהלום וקיבל ממנה הבטחה

שאחת מאתנו כלומר נינה או אני, תמונה לקאפו או לסגן קאפו

וכך יהיה לנו אוכל די והותר.

ברגש של תמיהה ובוז הסתכלתי בקרוב שלי, שבזריזות

כזאת הצליח כה מהר לסדר הכל למעננו. הוא לא יכול לשהות

הרבה בצריפנו ובהיפרדו אמר לנו שעלינו להחליט מי משתינו

תהיה לקאפו, וכי יבוא למחרת לסיים את הענין.

לאחר שהלך התחלתי להתנצח עם אחותי בדבר הצעתו של

בולאק. נינה העירה באירוניה כי יש לי "כשרון מלידה"

להיות קאפו או סגן לו. אולם אני, על אף עוקצנותי, לא

יכולתי לומר זאת על אחותי. הסיכוי לזכות בגישה חופשית

אל הלחם ואל דוד המרק היה בו משום פיתוי גדול בתנאי

תפריט הרעב שלנו, אך בחשבי על תפקידו של הקאפו –

אפילו של קאפו טוב, שאינו מכה אלה רק מאיים במגלבו על

חבריו לגורל – אבד לי התיאבון לענין. כאשר בא בולאק

בערב השני ושמע את החלטתנו , לא ניסה עוד לשדלנו . רק

הביע צערו על היהלומים שבזבז לריק לשיחוד המשגיחה

אך הוא הלך אליה והשיג ממנה כי במשך שבוע ימים נקבל

מנת מרק "אקסטרא" – מאז הערב ההוא ראינו את בולאק

לעתים נדירות. כנראה חש שסרובנו מטיל צל גם עליו...

בסוף מאי 1944הגיעה אל השדה שלנו קבוצה גדולה יותר

של נשים מן המשלוחים הטריים שהובאו מהונגריה ומאיטליה.

כמה עשרות נשים מהונגריה הוכנסו אל צריפנו המלא על

גדותיו והחל דין ודברים היכן להשכיבן. גם כך סבלנו מצפיפות

על האיצטבאות הערומות עד כדי אי יכולת להתנועע.

מי שנשכב על הצד, על הגב או על הבטן, כבר נאלץ לשכב

כך כל הלילה ואפילו לכוף את רגלו לא יכול. עתה צריך

היה לדחוק גם את הנשים ההונגריות והחבורה החלה להתמרד.

נשמעו דיבורים כי אילו היו אלה נשים מפולין, היו מסתדרות

איכשהו, אך להקריב קרבן למען נשים הונגריות זרות? –

לכך לא היתה אף אחת מוכנה ברגע הראשון

מעציב הדבר אבל זו האמת כי אף בתנאים חסרי תקוה              (148)

אלה, בטווח הראיה של תאי הגז, היו דעות קדומות כאלה.

אך ההתמרדות לא ארכה זמן רב וכל הנשים ההונגריות

נתקבלו למעלה. אני עצמי הייתי בין הראשונות שסייעו

לשבור את קרח האדישות לגבי הנשים האומללות. נזכרתי

בנסיון המר שלי עצמי בבואי לאושויץ ועוד קודם לכן במאידאנאק ובראדום,

ומבויישת מן ההתפרצות הפתאומית של

אגואיזם מצדי – חיבקתי אלי אשה צעירה שהיתה בחדשי

הריונה האחרונים. חברותי לאיצטבא היתה להן רק טענה אחת

אלי על שבחרתי לי דוקא אשה הרה שתתפוס מקום יותר

על המשכב הצר.

האשה הבלונדית הצעירה נשכבה לידי בכבדות על הקרשים

הערומים ומאז ישנו שתינו במשך כמה שבועות מכונסות

תחת שמיכתי. היא לא שמעה אלא הונגרית, שפה שלא הבנתי

ממנה מלה. אך הבינונו זו את זו ברמז. כל לילה דיברה

אלי בקול בוכה במשכה באיטיות את המלים ההונגריות

מתוך תקוה שכך אבין אותה טוב יותר. עשתה תנועות בידיה

ומדי פעם השמיעה מלה בגרמנית שהספיקה לתפוס במחנה.

בסיפוריה הארוכים הבנתי רק, כי שמה נורי, מוצאה מבודפשט

והיא נשואה לא יותר משנה אחת. בעלה נורה בעת מהומות

רחוב בבודפשט ואותה תפסו בשעת ההלוויה וגירשו. לא

יכולתי להיוודע ממנה אם יהודיה היא או לא. מראה היה לה

של ארית טהורה, אך בהכרח היתה יהודיה כי אחרת לא היו

מביאים אותה אל השדה שלנו.

ערב אחד לא חזרה שכנתי ההונגרית אל הצריף והייתי

בטוחה שנשלחה אל תאי הגז. חלפו שבועות אחדים – ושוב

פגשתיה. בעברי עמוסה משא כבד באחד השדות שגדר התיל

שלו כוסתה בשמיכות, שמעתי פתאום את נורי קוראת

בשמי. להרף עין הרימה שמיכה ואני הבחנתי כי עדיין היא

בהריון ופניה טובים מאד. אמרה משהו שלא הבנתי ובעשותה

כמה תנועות יד עצבניות, הורידה את השמיכה ונעלמה. לאחר

מכן נודע לי כי בשדה זה נמצאות אך ורק נשים הרות,

בהגרמנים עושים בהן נסיונות שונים.                              (149)

החיצוני היה מכוסה שכבת אפר כחול, שהרוח הדיפה מארובת

הכבשן. אף אחת מאתנו לא הכירה את עצמה וכמעט כולנו

התחלנו באופן אוטומטי לעשות העוויות שונות וגם תנועות

ידיים. זאת היתה הדרך היחידה להבהיר מי הוא מי. הסתכלתי

בשמשה, עשיתי את העוויותי המיוחדות ועדין לא האמנתי

כי אכן, אני היא. ראיתי בשמשה ראשים מגולחים, פני עצמות

חיוורות ועיניים שקועות וכבויות למחצה. הבטתי בדיוקני

ופני נראו לי כה זרות ופראיות, עד ששאלתי את עצמי

בלחישה: "האומנם זו אני?" אותה תמיהה קראתי בפניהן

של כל הנשים האחרות סביבי. ברחתי ראשונה מן החלון

ופרצתי בבכי.

מאי 1944. הימים כבר ארוכים, אך למיפקד העירו אותנו

בעוד חושך בחוץ. לא אחת עמדנו בחוץ קפואות במשך שעות

וחיכינו לבואה של "זקנת המחנה" בליווית קצין נאצי. ערומות למחצה ,

יחפות ומורעבות התרפקנו זו על זו בשורה הארוכה

וכל פעם הזכירו לנו הקאפו בעזרת המגלבים שבידיהם כי

עלינו להתיישר ולהתרווח. בשעות שחר אביביות אלו נשאנו

עינינו לשמים והתפללנו להופעת קרני השמש החמות.

בימים הראשונים לשהותי באושויץ השתניתי עד כדי כך

שחברותי מראדום גילו בי פתאום דמיון לפושטת יד אחת

בראדום, צעירה ומטורפת, שקראו לה "סמרטוט" – על שום

הסמרטוטים שבהם היתה עטופה. לא הרגשתי רוממות רוח

מן הדימוי הזה, אך גם לא נעלבתי, כי בראותי את חברותי

שראשיהן היו מגולחים בדיוק כראשי, וכמוני לבשו סחבות,

חשבתי כי כולנו נראות כפושטות יד עלובות ובכולנו מתגלים

סימנים ראשונים של טירוף הדעת.

מן הבוקר ועד מאוחר בלילה ראינו את העשן האדום והסמיך

מיתמר מארובת הכבשן. בלילה התפשטה הלהבה על פני

משטח עצום של השמים. הכבשן ותאי הגז היו רחוקים למדי

משדה "א" שלנו, אך ראינו בבהירות איך מגיעים משלוחים

חדשים של אנשים הנשלחים ישר אל תאי הגז.

עבדנו הרחק מצריפינו ועיקר עבודתנו היה סחיבת לבנים              (146)

ועצים לבניינים חדשים. בדרך לעבודה היינו פוגשות קבוצות

אחרות ובלי הרף חיפשנו בתוכן פנים מוכרות. בוקר אחד,

בדרך לעבודה, היינו עדים לבואו של משלוח חדש. המלווים

הנאצים השמיעו מלה שפרושה היה כי המשלוח בא

מטרזיינשטט. היו בה כמה אלפי נשים וילדים. כולם היו

לבושים נאה והנשים אף חבשו כובעים ונעלו נעליים גבוהות עקב.

אך כה נחלשו במסע, שבהליכתן התנודדו על רגליהן

כשיכורות, בהגיען אל תעלת המים שהקיפה את המחנה,

התנפלו נשים רבות עם ילדיהן על המים כדי לרוות את הצימאון.

נשים וילדים הוסעו במשך ימים רבים בקרונות נעולים,

בלי אוכל ובלי מים, וכה צמאים היו, שבראותם את המים

חשו לשתות ורבים נפלו לתוך התעלה העמוקה. אלה שידעו

לשחות  והחזיקו עצמם על פני המים, נורו על ידי הנאצים .

אחר רגע האדימו מי התעלה מדם ולבותינו שתתו דם אתם.

מן המשלוח הזה לא נשארה נפש חיה. אלה שלא טבעו או

נורו בתעלה, שולחו בלי שהיות לתאי הגז.

יומיים לאחר מכן, בצעדנו כרגיל לעבודה, הכרתי בתוך

קבוצת גברים שעברו על פנינו קרוב רחוק שלי, בולאק רוזן.

היכרתיו במבט ראשון, כי הוא השתנה מעט מאד. בקראי

את שמו ניגש אלי בריצה ושאל לשמי. לפני שהספקתי

להשיב על שאלתו אמר שהכיר אותי, כי דומה אני מאד לאבי.

רק שאל באיזה שדה אני נמצאת ואם אחותי נינה

אתי – ומיהר לחזור אל קבוצתו.

אותו ערב בא בולאק רוזן לצריפנו וסיפר, כי זה שנתיים

ומעלה שהוא נמצא באושויץ. נשלח עם אחד המשלוחים

הראשונים שיצאו מגיטו וארשה. כמעט כל חבריו לגורל

כבר אינם בחיים, אך הוא הצליח איכשהו לחיות את עצמו

ועתה לא רע לו. הוסיף שהוא עובד במיון הבגדים של המשלוחים

החדשים וכי לעתים קרובות למדי מוצא הוא בבגדים

דברי ערך שהוא מחליף עם הגרמנים במזון. ואכן, הביא אתו

למעננו לחם ונקניק. כן סיפר שבדרך אלינו כבר הספיק             (147)