כל בוקר הורדה מן הקומה החמישית, כשהיא שכובה בכורסה,
מרת מאריה וארטשינסקה שהיתה חולה מאד.ידידתה העדוקה
יאנינה קלאטשיק, כרעה כל הזמן ליד מיטתה והתפללה בלי
הרף. בפינה אחרת לא פסק החייט היהודי העני אהרון רובין
מלומר תהילים, וכל אימת שנשמע קול התפוצצות, קרא באנחה
"שמע ישראל!" יאנינה קלאטשיק ואהרון רובין, שניהם היו
משוכנעים שתפילתם היא המגינה על הבית מפני הפצצות
הנאציות ומיום ליום נשתלהבו תפילותיהם יותר.
בתים מעטים מאד נשארו עוד ברחובותינו שלא נפגעו מן
הפצצות. שני בנינים ענקיים בשכנות קרובה לביתנו, בצד זה
ובצד זה של הרחוב, נהרסו עד היסוד וימים אחדים נמשכה
הוצאת גוויות הדיירים שניספו, מתוך החורבות. בליל 8 בספ-
טמבר שבו בער הבית ממול, עמדו דיירי ביתנו כל הלילה
מצויידים בדליי מים ובשקי-חול,מוכנים לכבות את האש
שאיימה לעבור אלינו כל רגע.
דרך חלון חדר-האוכל שלנו נכנס רסיס של פצצה, שהרס
את הפסנתר והפך את המיתרים לפקעת חוטים. למזלנו, לא
היה איש בחדר באותו רגע, בכל דירתנו נשארו שמשות אחדות
ובשעות הלילה נישאו מן הפסנתר צלילים מקוטעים. הרוח
זעזעה את המיתרים הקרועים.
במחצית השניה של ספטמבר כבר הרגשנו מחסור במים
ובמזון. תפוחי אדמה ולחם נעשו מצרכי מותרות שרק בקושי
ניתן להשיגם. משפחתנו חיתה כמעט אך ורק על דיאטה של
שוקולדה. מיד עם תחילת ההפצצות הביא אבי ארגז מלא
חתיכות שוקולדה שקיבל מידיד, יצרן שוקולדה.
בערבים, כאשר עטתה העיר אפלה והתקפות ה האויר פחתו,
נהגנו לצאת לרחוב. לאורם של בתים בוערים נתגלה המראה
הנורא של העיר. באמצע הרחובות עמדו קרונות – הטראם שנפ-
געו בפצצות ומסביבם עוד היו מוטלות גוויותיהם של הנוסעים
ההרוגים. פה ושם נראתה גם כרכרה שבורה לרסיסים וליד
הסוס ההרוג שכב העגלון המת.
בעת אחד מטיולי הלילה הללו נתקלתי לא הרחק מביתנו
(12)
באשה שחתכה לה בסכין חתיכת בשר מסוס מת רזה. פעם
אחרת ראיתי אדם רץ המחזיק בזרועותיו תינוקת כבת שנתיים,
שפניה היו חרוכים למחצה, אך האיש, כנראה אביה, הוסיף
לחבקה ובכל בוכים לדבר אליה.
בתחילה, בעודי נתקלת במתים ספורים בלבד, ברחוב או
בתוך בתים הרוסים, היתי מזדעזעת כולי ממראה עיני, אך
כאשר נתרבו המתים ברחובות מיום ליום, שוב לא עשה עוד
הדבר רושם עלי. לא אחת, בשמעי ברחוב את צופרי האזעקה,
רצתי הביתה ואגב ריצה הייתי מקפצת מעל לגוויות מתות
כאילו היו אלה אילנות גדועים.
בשלהי ספטמבר אחר חצות, בא אלינו דוד עם משפחתו
בגדיהם ושערותיהם היו חרוכים, כי בקושי הצליחו להחלץ
מביתם הבוער, שנפגע פגיעה ישירה. ימים אחדים לאחר מכן
באו אלינו גם סבא וסבתא, הורי אבי. סבתא היתה עטופה
מעיל פרווה ומתחתיו רק כותונת לילה, סבא היה לבוש חולצה
ומכנסיים בלבד. נדמה היה להם שביתם מתמוטט. למעשה לא
התמוטט, אך הזקנים נבהלו מאד ובהשאירם הכל – נמלטו.
ברם, למחרת היום נפלה פצצה על הבית והרסה אותו כליל.
כאשר הלך אבי אל בית הוריו ברחוב ויאלקה להביא משם
בגדים ודברים נחוצים אחרים, מצא כי מן הבית נותר רק קירו
הצפוני, שנמשך עד הקומה הרביעית. גם גזוזטרת הברזל בדירת
סבי נשארה תלויה במקומה. על גזוזטרה זו הייתי רגילה לשחק
בעת ביקורי אצלם. עתה נשארו רק עיי חרבות מן הבית שבו
חיו סבי וסבתי במשך ארבעים שנה מיום חתונתם, ובו הביאו
לעולם חמישה ילדים. כאן התחתנו הילדים ונולדו נכדים. גם
אני נולדתי בבית הזה.
13
