מעשירי ראדום. אני הייתי בין הקורבנות הראשונים של
מעשה מרמה זה, אך לא העזתי למחות, כי לא רציתי להזיק
לאחותי נינה.
אחר חודש עבודה במפעל נשארתי איפוא בלי ניירות
ומופרדת מקבוצתי הורשאית. לעת עתה עוד הסתדרתי איכשהו.
חזרתי למלא מקומן של נשי ראדום האמידות בחפירת כבול,
אך נשקפה לי הסכנה של ביקורת גרמנית. שוב הייתי "פראית".
כל ערב נפגשתי עם קבוצת הורשאים שלי ויחד הלכנו
אל מטבח הגיטו לקבל כמה מנות מרק שנשאנו הביתה ושם
אכלנו את ארוחתנו. רבים מקבוצתנו הצליחו להשיג דירות
נפרדות בגיטו וכך רווח לנו בשני החדרים הגדולים שהקצתה
הנהלת הגיטו לקבוצה הורשאית כולה. מספרנו היה עתה לא
יותר מעשרים איש בערך וחיינו חיים "נוחים". אחדים מאתנו
אפילו השיגו מיטות וכמעט לכולנו היו שמיכות וכרים.
בחדר הקטן יותר עמד תנור גדול מן הסוג הישן שמאחוריו
נהגנו להתלבש ולהתפשט. כל אימת שאחת הנערות הלכה אל
מאחורי התנור להחליף בגדים, היה ה"דון ז'ואן" שבחברתנו,
רומאק, קורא בקול: "אני רואה הכל"...
ברגע זה היו כמה
נשים משליכות שמיכה על ראשו וסוחבות אותו אל החדר
השני. לא אחת ספג בהזדמנות זו מכות נאמנות והדבר שימש
לו לקח לימים אחדים. על אף התנהגותו השובבה היה רומאק
בחור הגון שהלמה אותו המימרה הידועה כי כלב נובח אינו נושך...
הידידים המסורים ביותר של אחותי ושלי מקרב פועלי הדםוס
הורשאים היו ולאדאק ציפל ואדאק ש. ולאדק
היה
קרוב במיוחד אל אחותי נינה והכל סביבם ראום כחתן וכלה.
ולאדאק ציפל היה בחור חזק ורציני, ואילו אדאק ש. -
צנום, ממש עור ועצמות, ובפיו אף לא שן אחת. השיניים
האחרונות שנשארו לו אחר גיטו וארשה, איבד במחנה
הריכוז הלובליני, אך על אף נסיונותיו הקשים, לא נפלה
רוחו הטובה וברגעים העצובים ביותר היה משמחנו בהלצותיו (115)
ובמבצעיו הקומיים. עם כל מראהו העלוב היה אדאק בחור
אמיץ, מלא תחבולות וזריזות שעמדו לו לא אחת וסייעו לו
להחלץ ממצבים מסוכנים.
לקבוצתנו השתייכו אנה רודמאן ובעלה, עובד דפוס בוארשה.
היתה אנה רודמאן
ידועה כאשת חיל שהפילה חתיתה
על שכנותיה. אולם בגיטו
ראדום נתגלתה אנה רודמאן כאשה
בעלת לב ומילאה תפקיד
של אם משפחת אנשי הדפוס. לי
היתה לעתים קרובות
מחליפה את התחבושות ועל אחותי
נינה שרזתה
מאוד במאידאנאק, שמרה כעל בתה היא וכל
פעם הגישה לה משהו לאכול.
אנה רודמאן כיבסה את כותונתיהם
של מחצית הגברים הוארשאיים
והיתה רבה עם כל
אחד שלא נהג כשורה
בחבריו. אשה פשוטה ובלתי משכילה
זו גילתה בנסיבות
הקשות רגש נדיר של יושר וסולידריות .
אחר העבודה שררה
בדירתנו אוירה משפחתית. אכלנו יחד,
שרנו והתבדרנו.
במרוצת הזמן נתפרסמנו עד כדי כך, שרבים
מיהודי ראדום
באו לבקרנו, במיוחד כדי לשמוע את נגינתו
המופלאה של הכנר
המוכשר אשר בקבוצתנו. זה היה אדאם וולסקי
כפי שהיה
רשום בניירותיו האריים המזוייפים או
כפי שאנו קראנו לו
בפשטות: אדולאק.
הוא היה אדמוני נאה
וגבה קומה בשנות הארבעים . מוצאו
מצ'אנסטוחוב. ובפרוץ
המלחמה היה בדרך לקריירה מוסיקלית
גדולה. פגישתי
הראשונה אתו נתקיימה בנסיבות טראגיות.
היה זה בחודש ינואר
1943, חדשים אחדים לפני המרד בגיטו וארשה.
בשובי מעבודתי בבית
הדפוס נתקלתי בשער הבית
ברחוב ניסקה
שבו התגוררתי אז, באשה אדומת שער, נאה
וצעירה שעמדה ובכתה.
לשאלתי לסיבת בכיה ואם אוכל
לעזור לה במשהו,
סיפרה בפולנית רצוצה כי מוצאה מגרמניה
וכי יחד עם בעלה
הגיעה זה עתה מן הצד הארי, שבו
התגוררו על סמך
ניירות מזוייפים. שכן פולני הלשין עליהם
וברגע שהנאצים החלו
להתדפק על דלתם, ברחו בדלת
אחורית. עלה בידם
להשפיע על החייל הנאצי ששמר ליד
שער הגיטו, להרשות
להם להיכנס. אך כה מבוהלים היו
(115)
,
