השניה – זר פרחים גדול. למראה האורח הבלתי צפוי
הידקתי את השמיכה סביבי ובחרדה חיכיתי למוצא פיו. הרופא
הצעיר חייך ובהושיטו לי אתת הפרחים ובונבונירה, אמר:
"מקוה אני כי לא שכחת שמלאו לך היום שמונה עשרה
שנה. יום ההולדת שלך הוא יום של מזל. היום לפנות בוקר
נכנעו הגרמנים. המלחמה נגמרה! חייכי... חיים חדשים נפתחים
עתה לפניך!"
שפתי נעו מעצמן בתנועת חיוך. בכל ליבי רציתי לגלות
לרופא הצעיר את רחשי תודתי על תשומת לבו הנוגעת עד
לב, בבואו לברכני ביום הולדתי ובהביאו לי פרחים. זו הפעם
הראשונה בחיי קיבלתי פרחים.
אך לא עלה בידי לחייך. להיפך, שפתי נעוו במרירות ועיני
נתמלאו דמעות. קשה היה לי לחייך כי היתה לי הרגשה כי
בברכה זו ליום הולדתי היתה טמונה כוונה לנחמני על מצבה
חסר התקוה של אחותי. בשורת קיצה של המלחמה והזכרת
יום הולדתי השמונה עשר חדרו בקושי להכרתי. הרגשתי עצמי
ליאה, חסרת תושייה והשאלה היחידה שנקרה במוחי היתה:
איך אתחיל לבדי בחיים חדשים בעולם החופשי הגדול, איך
אפסע את הפסיעות הראשונות ? (192)
