אולם עד מהרה באה פקודה שעוררה בהלה גדולה באוכלו-

סיה בעצם ערב חג הפסח פקדו הנאצים שעל היהו-

דים לשאת סימן מיוחד על זרועותיהם – מגן – דוד כחול על

סרט לבן. מיד לאחר שהרדיו הודיע על הפקודה מיהרתי

אל החנות הקרובה, קניתי בד לבן וחוטי-משי בצבע תכלת,

ובהנאה רבה עסקתי בהכנת הסרט שלי. גם הורי ענדו בגאווה

את סרטיהם ואותו יום יצאנו כולנו לרחוב, כשאנו  מפגינים

את סמלנו היהודי הכחול-לבן.

זה זמן רב התהלכו בוארשה שמועות שבדעת הנאצים לצוות

על היהודים לענוד סימן מיוחד, שיבדילם מהלא יהודים.

סיפרו שצורת הסימן תהיה – חזיר שמן על טלאי צהוב. וכי

ב שלזיה כבר עונדים היהודים סימן זה. קיבלתי איפוא, את

הסרט הכחול-לבן כמתנה נאה.

בחדשי האביב החריף השוד הנאצי. חיילים גרמנים התהלכו

בלווית בריונים פולניים, ששימשו מורי-דרך לבתיהם של יהו-

דים עשירים. בהטילם אימה על הדיירים שדדו הנאצים בגדים,

לבנים ואף כלי-מיטה וכלי מטבח. לדירתנו היו שתי כניסות

והודות לכך עלה בידנו להציל דברים רבים. כל אימת ששמענו

דפיקות הנאצים בדלת האחת, תפס כל אחד קצת דברי-ערך

יצא בדלת האחרת וחיכה בחוץ עד שעזבו השודדים. אולם

זמן רב לא יכולנו להמשיך בכך וגם דירתנו נשדדה. לא רק

בגדים ולבנים לקחו, אלא אף רהיטים.

יום אחד הוציאו מביתנו את מיטות ההורים. אחרי כן חזרו

אותם החיילים ולקחו את רהיטי חדר האוכל. אנו עצמנו נאלצנו

להוריד את הרהיטים ולהעמיס על משאית, שעמדה ליד הבית

כשהיא כבר כמעט מלאה רהיטים מבטים יהודיים אחרים. פקידי

שלטון הכיבוש הנאצי, הצבאיים והאזרחיים, סידרו להם בתים

נוחים בוארשה על-ידי שדידת רהיטי יהודים.

משפחתנו המוגדלת, שמנתה עתה 12 איש, נשארה בלי שולחן

ועם שני כסאות בלבד. אבי אימץ את מוחו בחיפושים אחרי כמה

כסאות, שולחן ומיטות. בתמימותי הילדותית שאלתי, מדוע

איננו מוחים על השוד הזה. אבי שתק בעצבות ואילו סבי הצביע   (18)

על פניו הפצועים, על קווצות-השערות המשונות שנשארו

מזקנו הנאה, ואמר:

"ילדתי, זו רק ההתחלה. מי יתן ולא יקרו דברים גרועים

יותר. עלינו להודות לאלהים, שהננו לעת עתה כולנו יחד וב-

ריאים".

נבואת ליבו של סבי נתקיימה עד מהרה. כל יום הביא גזרות

חדשות שמיררו את החיים. הנאצים מינו מפקח עלבית-הדפוס

שלנו. הוא היה גרמני נמוך-קומה בעל קרס וצרוד קול. מעולם

לא נפרד ממגלבו, שבו היכה בלי הרף על שוקי מגפיו הגבוהים.

מן היום הראשון הרגיש עצמו בבית-הדפוס כבעל בית, כל

דבר ופקד על אבי לעשות את המלאכות הקשות ביותר.

בית-דפוס זה עבר במשך דורות מיד ליד במשפחתנו. סבי

יצא לפני שנים מחיי העסקים והנהלת בית-הדפוס עברה לידי

אבי. רק זמן קצר לפני פרוץ המלחמה רכשנו מכונות חדשות,

שבהן השקיע אבא את רוב חסכונותיו.

העבודה בבית-הדפוס נמשכה בשתי משמרות, אבל אבא

לא קיבל שום שכר ועוד סבל מיחסו השפל של המשגיח

הנאצי. חיינו על הכסף שקיבלנו בעד חפצי – ערך שמכרנו לידי –

דים פולנים או ליהודים שהכסף עוד היה מצוי בכיסם.

בשעות הבוקר של 14 ביוני (1940 ה. ת.) הלכתי לבקר חברה ברחוב שכן,

מזג האויר היה כה יפה, שלא יכולתי לשבת בבית. מן הכיכר

הקרובה נישא ניחוח עצי – השיטה המאחרים לפרוח, שבדרך נס

נשארו בין החורבות. בצידם האחד היו העצים חרוכים למחצה

אך צידם האחר היה מכוסה כעין קצפת לבנה של פרחים

ריחניים.

כמסוחררת עמדתי ברחוב, בשכחי כליל את הסכנה האורבת

על כל צעד ושעל. אך רק פניתי לרחוב הקרוב – ניגשו אלי

שני גרמנים שיכורים והזמינוני להצטרף אליהם בשתיית כוס

בירה. נבהלתי ובעת ובעונה אחת הופתעתי מאד. כי בדרך כלל

"טהרת הגזע" כבר היה אז במלוא תוקפו והחיילים הגרמנים

הקפידו לקיימו. הצבעתי איפוא, על זרועי כדי להזכיר לשני   (19)