תרנגולות, תפוחים ויותר מכל – צלחות מלאות מרק סמיך.

בוקר אחד מצא אותנו מוניאק, משכנינו ברחוב גאנשה.

נודע לו על מחבואנו והוא בא לקחתנו לרחוב מילה46, שם

סידרו להם אחדים מפועלי הדפוס שלנו מחבוא טוב.

ביום שקט, כאשר הגיטו נח קצת מהחטיפות הנאציות, חדרו

הפועלים דרך הדלת הסמויה אל בית הדפוס שלנו והוציאו

משם מזרנים אחדים ומלאי המזון. כן אספו חפצים מדירותיהם

הקודמות והתחלנו לסדר לנו בית תת קרקעי משותף. ביום

ישבנו בבונקר מוסווה היטב ובלילה חזרנו לדירה, בישלנו

אוכל ואף קיבלנו אורחים מן הבתים הסמוכים. אורח תדיר היה

אצלנו מוניאק, שהתגורר עם אימו באותו רחוב. מוניאק לא ידע

פחד ובשעות הערב, עם כניסת העוצר היה בא אלינו ומספר

על הרפתקאותיו ביום שחלף. הוא ידע כל הרכילות וההלצות,

שהתהלכו בגיטו. היה לו חוש נדיר להומור ולא אחת הידהד

הצחוק בחדרנו לשמע סיפוריו המבדחים של מוניאק.

בשלהי הקיץ גברו התקפות האויר הסוואטיות על וארשה

והדבר חיזק את תקוותנו חיים אל קץ המלחמה. הסקנו

מן ההפצצות, שלנאצים כאב ראש משלהם ולכן שוכחים הם

אותנו קצת.

במחבוא שברחוב מילה 46 חיינו למעלה משבועיים באוירה

משפחתית. בוקר אחד הפתיעונו הגרמנים. הדבר קרה במהירות

כזאת שלא הספקנו לרדת לבונקר וכולנו הובלנו אל האומשלאג-פלאץ

בו בילינו תחת כיפת השמים שתי יממות שלמות.

למזלנו לא הגיעו רכבות לרגל ההפצצות ולא יצאו משלוחים.

בערב היום השני בא למלא תפקידו בכיכר אותו שוטר

יהודי מיכאל, שהצילני פעם דרך בית החולים הסמוך ומאז

התידד עימי ועם אחותי נינה. מדי פעם בפעם היה מבקר אותנו

ומושיט עזרתו ברגעים קשים. גם הפעם הציל אותנו מיכאל.

עם רדת הלילה העביר אותנו לגיטו ואנו חזרנו אל בתינו

במילה 46. אך הבית היה ריק, ללא סימן חיים. כל אחינו

לגורל, שאתם חיינו יחד, גורשו יום קודם לכן. הבית לא היה

עוד בטוח. פעמים אחדות ביום באו הנאצים וחיפשו בכל פינה.    (56)

נאלצנו איפוא, לשבת כל ה זמן במחבוא ורק אחר חצות הלילה

נכנסנו לדירה כדי לבשל משהו, לכבס ולחטוף שינה קצרה.

מיד עם עלות השחר חזרנו שבורות ורצוצות אל המחבוא.

הנאצים התרוצצו כפראים על פני הגיטו, חיפשו, נברו, ולעתים

קרובות ראינו מתוך המחבוא איך עשרה או עשרים נאצים

רודפים אחר יהודי אחד.

בוקר אחד יצאה פקודה, כי כל היהודים שנשארו בגיטו וארשה,

הן אלה המועסקים בבתי המלאכה הגרמניים והן אלה

החיים כ"פראים", חייבים תוך היומיים הקרובים לעבור אל

שני הרחובות המקבילים, ניסקה ומילה שהיו סמוכים אל כיכר

הגירושים. הפקודה אמרה כי כל מי שיימצא אחר המועד הזה

באזור אחר בגיטו – יירה במקום.

בצאתנו למחרת היום לרחוב, ראינו אלפי יהודים זורמים

מכל הכיוונים לעבר הרחובות מילה וניסקה. לפתע הבחנו בתוך

קבוצה אחת את סבתא יחד עם הדודה, בעלה ובתם רישה. סבתא

בירכה אותנו לשלום אך סירבה לעלות לחדרנו. היא עמדה

שלובת זרוע עם אשה קשישה שאתה התידדה, ושתיהן רעדו

לחייהן. כה היתה טרודה בעצמה, שאפילו לא שאלה מה עבר

עלינו במשך הזמן שלא ראתנו.

מלאה פליאה התבוננתי בסבתא ובחרדתה העקשנית לחייה.

אף על פי שאיבדה את כל ילדיה ורבים מנכדיה. לא יכולתי

להבין איך סבתי, שהיתה פעם כה רגשנית וכה חרדה כאשר

סבל מישהו מהצטננות קלה, השתנתה כל כך ודואגת רק

לעצמה. לא תפסתי איך הזקנה הקרובה לגיל שבעים יראה

כל כך את המוות, בעוד נינה ואני, שעדין לא מלאו לנו

עשרים שנה הבטנו בפני המוות בלא פחד. הצמדות זו לחיים

מצאתי לא רק בסבתי, אלא בכל הזקנים שנשארו בגיטו. הם

לא יכלו להשלים עם המחשבה על מוות לא טבעי ובעקשנות

רבה לחמו להאריך חייהם לפחות ביום אחד, או אפילו בשעה אחת.

אותו יום פגשתי ברחוב בחור מכר בשם זדאנאק שהכרתיו

ברחוב קרוכמאלנה, שם התגוררנו תקופה קצרה בראשית     (57)

.