עשיתי עוד כמה עסקות דומות, אך אף אחת לא הצליחה
כמו זו עם השמלה הירוקה. סוודר טוב החלפתי בגרוע יותר
תמורת שתי מנות מרק. לאחר שסחרתי במשך כמה שבועות
לא היה עוד מה להחליף והקריירה המסחרית שלי במאלהוף
באה אל קיצה.
ככל שתכפו ההפצצות במאלהוף ובעיירות הסמוכות, איבדו
המשגיחים עלינו את עשתונותיהם יותר ויותר והם חדלו
להריץ אותנו. השתדלנו איפוא לחסוך כוח ולא להתאמץ
מדי בעבודה. היו ימים שבהם לא עשינו ממש כלום בבית החרושת.
הנשים שעסקו בשקילת אבק השריפה, שמו בחמישים
אחוז יותר מן המצווה. אלה שעבדו ליד המכבש, הקטינו
את הלחץ ובדרך זו לא היה ערך לכדורים.
יום אחד נכנס לבונקר שלנו המכונאי הגרמני כדי לתקן
מכונה שלא פעלה כראוי. אך נראה כי גם ראשו לא היה
נתון לעבודה ותחת לנסות את המכונה, פתח בשיחה אתנו
על המצב המדיני ועל מפלתה הבלתי נמנעת של גרמניה.
לאחר שישב איתנו למעלה משעה, הלך להודיע כי לא עלה
בידו לגלות את סיבת הקלקול במכונה.
בסוף אפריל 1945, אחר לילה של הפצצות כבדות, לא
הובלנו עוד אחר מיפקד הבוקר לעבודה בבית החרושת, אלא
נצטויינו לחזור לצריף. לא ידענו אם בית החרושת שלנו נהרס
בהפצצה, או רק ניתנה פקודה להפסיק את העבודה בו. מאז
לא נלקחנו עוד לעבודה. (180)
פרק עשרים
לבדי בעולם חופשי וזר
ימי הבטלה הראשונים במאלהוף הסבו לנו לילות נדודים
מלאי פחד נורא. בחרדה עקבנו אחר כל תנועה של המשגיחים
הנאצים, כי לא יכולנו להאמין שמענינו יתנו לנו פשוט
לשבת ולחכות לבוא המשחררים. חובותינו במחנה היו אז
רק להתייצב פעמיים ביום בבוקר ובערב למיפקד, לכבד את
הצריף ולקבל את המרק.
ההפצצות נמשכו בלי הפסק כל היממה כולה. ביום היו
האוירונים מנמיכים טוס מעל למחננו, אך פצצות לא השליכו.
טייסי הברית הבחינו כנראה, כי כאן מחנה של עובדי כפייה
וחסו עלינו. הפצצות אלו הזכירו לנו את הימים הטראגים
בוארשה, בראשית המלחמה, כאשר האוירונים הנאצים זרעו
בלי להיתקל בכל התנגדות, חורבן ומוות ברחבי פולין. עתה
צלצל באוזנינו הרעש של אוירוני הברית כמוסיקה מתוקה.
רק חשבנו בעצב עמוק על קרובינו ויקירינו שלא הגיעו חיים
לימים אלה, שבהם טועמים הגרמנים מידם של טייסי הברית
טעמן של מלחמה ומפלה.
ימים שלמים ישבנו בצריפים ותפרנו לנו מעילים ונעליים,
וכחומר גלם שימשו השמיכות. הלילות כבר היו חמים ויכולנו
להסתדר בשמיכה אחת לשתיים. את השמיכה השניה גזרנו
ותפרנו ממנה מלבושים, כדי שנהיה מוכנות לרגע הגדול של
השחרור. מאז קיבלה את הלקח, נראתה אצלנו משגיחת
הצריף לעתים נדירות. גם אנשי הצבא הגרמנים נמנעו
מלעבור במחנה. כך לא הפריע לנו איש בעבודה. הוצאנו
חוטים מן השמיכות ואלה שימשו חוטי תפירה. שמיכות אחדות (181)
וארשה, מאלהוף, אפריל 1945,
