אצל השכנים ברחוב גאנשה. בהם הודיעה לי מה סידרה, במה

היא עוסקת ואיפוא אמצא אותה. לא תמיד מצאתיה במקום

המצויין ונאלצתי לחכות עד שתשאיר אצל השכנים פתק חדש

בשבילי.

מאז שובי בפעם האחרונה מהאומשלאג-פלאץ כאילו

הוקפצתי קדימה מעבר לשנותי. חוויותי המזעזעות ביום האחד

ההוא עשוני למבוגרת והרגשתי כאילו גדלתי בעשר שנים.

בפגישתי הראשונה עם אחותי הצעתי, שנצטרף שתינו לקבוצה

שהסתתרה בבית דפוס ברחוב נאלאבקי. בדומה למפעל שלנו

הופסקה העבודה גם בבית דפוס זה, אבל בגלל איזו טעות לא

סתמו הנאצים את הכניסה אליו.

בתחילה לא רצו להכניסנו, אך כאשר התעקשנו ולא זזנו

מן המקום, פתחו לנו את הדלת. נתקלנו שם בחבורת "פראים"

כמונו. אחד מהם – בחור בלונדי רזה כבן 18, אשר זה שנה

השתייך לקבוצת פרטיזנים ביערות סביב וארשה. לפני ימים

אחדים בא לגיטו בתקוה להציל את משפחתו, אך לא מצא איש

מהם. עתה הסתתר בבית הדפוס ברחוב נאלאבקי וחיכה להזדמנות

לשוב אל הפרטיזנים ביערות.

התבוננתי בבחור הזה מלאה התפעלות וקינאתי בו על שיש

לו מקום ללכת אליו. להתחבאותו היתה תכלית, ואילו המאבק

שלנו נראה לי חסר שחר. כל הלילה התהפכתי על משכבי, שלא היה אלא

חבילת סמרטוטים וחיפשתי תשובה על השאלה שהחלה פתאום

לנכר במוחי: "מה טעם כל הסבל הזה?"

אף-על-פי-כן, בבוא הבוקר, שוב נתעורר בי הרצון לחיות,

ואת רצוני זה נסכתי גם באחותי הקרובה ליאוש. ככל שגברו

הסכנות, כן גבר בי הרצון העקשני לחיות. מיום ליום דרושה

היתה זריזות גדולה יותר כדי להסתתר מעיני האויב. צריך

היה לקפוץ מחלונות, לרוץ על גבי גגות, לעתים תחת מטר

כדורים נאצים.

שיעור ראשון באורח החיים החדש קיבלנו מיד למחרת בואנו    (54)

אל המחבוא. בנאלאבקי היתה שמירה במשך 24 שעות ביממה.

 בערך בשעה שבע בבוקר נתן המשקיף התורן אות אזעקה,

כי הגרמנים מתקרבים. היה עלינו למהר מאד כי הנאצים

כבר היו ליד ביתנו. הדרך אל המחבוא הוליכה על גבי הגג.

נאלצנו, איפוא, לעלות בריצה אל העליה שבקומה חמישית.

שם היה פתח מוסווה אל הגג. על הגג נמצא במשך כל היום

תורן אשר על פי אות מוסכם פתח את המעבר והוריד סולם

קטן. זה אחר זה עלינו בסולם והאחרון העלה אחריו את הסולם

וסגר את הפתח. מכאן נאלצנו לזחול בזהירות לאורך הגג

המשופע אל פתח שני, שהוליך אל המחבוא.

המעבר אל המחבוא היה כרוך בסכנת נפשות ולא הבנתי

איך יכלו להגיע אליו הגברים והנשים הקשישים והילדים

הקטנים. דרוש היה כשרון לוליין כדי להתקדם על פני הגג

המשופע. אך נראה כי המצוקה היא המורה הטוב ביותר וכל

אימת שנשמע אות אזעקה על התקרבות הגרמנים, רצו כולם,

ילדים וזקנים כלוליינים מנוסים לאורך הגג כדי להסתתר.

במחבוא שבנאלאבקי שהינו כעשרה ימים. למזון דאג כל

אחד לעצמו. לאחותי ולי היה עוד כסף וכל יום עם ההפסקה

ביריות, יצאנו לקנות לחם וסוכר. מפה לאוזן נמסרו ידיעות על

מקומות שונים שם אפשר להשיג תפוחי אדמה, קמח או שומן,

שהוברחו מן הצד הארי. אך לא אחת קרה שאחרנו לבוא למקום

והכל כבר נמכר. היינו חוזרות אז רעבות אל המחבוא ומתחננות

על פרוסת לחם לפני מי שהמזל שיחק לו יותר. למחרת היום

נתחדשו החיפושים.

ריצות אלו אחר מזון היו מסוכנות ביותר, אך לא היתה

ברירה. אנשים סיכנו חייהם כדי לשבור רעבונם ולא אחד

מאנשי המחבוא הזה נפל בידי הנאצים תוך חיפוש מזון. במשך

כל הזמן שהתחבאנו שתינו במקום הזה, לא הסרנו מעלינו את

בגדינו. ישנו על חבילות נייר והתכסינו בשקים. בבוקר רק

רחצנו את פנינו בקצת מים. היינו מספרים זה לזה את חלומות

הלילה שחלף וכמעט כל אחד חלם על מזון ועל דרכוני חוץ לארץ.

אני עצמי חלמתי בלי הרף על אוכל, ראיתי בחלומותי   (55)