אירע מעולם. הם גם סיפרו לנו אז על הרעב והמצוקה
השוררים בארצם.
בוקר אחד, אחר התקפת אויר ממושכת ביותר שבה הריקו
מפציצי הברית כמות הגונה של פצצות בשכנות לבית החרושת
שלנו, נכנסה לבונקר המשגיחה שלנו בליווי ידידתה, משגיחה
אף היא גרמניה צעירה, יפה ואדומת שער, שהצטיינה
תמיד באכזריותה. עתה החלה בקול רם להסביר את התכנית,
שבדעתה לבצע במקרה שהמלחמה תסתיים במפלה גרמנית.
היא החליטה להישאר בינינו ולהעמיד פנים של יהודיה
גרמנית. בהסתכלה לעברנו קבעה בתמימות מעושה כי
לאחר שתגלח את שערותיה ותלבש קרעים כמונו, ודאי איש לא
יכיר שגרמניה היא. לאחר מכן פנתה אלינו בשאלה הפרובוקטיבית:
"כלום ילשין עלי מישהו מכן לאחר שנהגתי בכן יפה כל כך?"
ליבי נצבט למראה הנבלות הזאת אך אימצתי כל כוחותי
כדי לרסן את זעמי. מאחר שהשחרור נראה כה קרוב, החלטתי
לשתוק כי אף ברגע האחרון יכלה לחסלני.
לעת עתה לא נעשו חיינו קלים יותר כל עיקר, אף על פי
שמיום ליום גברה בליבנו האמונה בקיצם הקרוב והבלתי
נמנע של מענינו. המשגיחות המבולבלות דחקו בנו עוד יותר
ויותר. כיכר לחם חולקה לשש עשרה מנות. המרק בושל רק
על קליפות תפוחי האדמה שנותרו מן הגרמנים. מלח, שבו
היה מחסור רב, לא שמו בכלל. אחדות מאיתנו הצליחו בעזרת
ידידותיהן שעבדו במטבח לקבל מפעם לפעם קמצוץ מלח,
תפוחי אדמה בלתי מבושלים או כמה סלקים. הן היו עוברות
בצריפים וסוחרות במיצרכי מותרות אלה. תמורת כפית מלח
נתת מנת לחם שלמה, תמורת תפוח אדמה – רבע מנה
ותמורת סלק – חצי מנת לחם (בזכות מתיקותו).
בבוקר מאי אחד בלכתנו לעבודה, הבחנו בעובדים אזרחים
אשר בהשגחת אנשי צבא תקעו עמודי עץ לאין ספור בכל
השטח הפתוח שבין היער ובין מחננו. אחרי ימים אחדים (176)
ראינו בעליל את פרי העבודה הזאת שנעשתה בחיפזון רב,
בעבדם יום ולילה בלי הפסק. הם הקימו יער מלאכותי.
העמודים נעטפו ריקמת עלים ירוקה מאיזה חומר והרושם היה
שהעמודים הולבשו "פיאות נכריות" עצומות, ירוקות. מלמטה
נראתה התפאורה התיאטרלית הזאת זולה ומלאכותית ביותר,
אך מלמעלה, מן האווירונים, נראו ודאי העמודים כעצים ממש.
כך הסתירו מעיני טייסי הברית איזה אובייקט צבאי חשוב.
הסתכלתי סביבי בתשומת לב, אך בשום אופן לא יכולתי
לגלות מה מסתירים הגרמנים מתחת לתפאורת היער.
המשגיחות גם לא הרשו לנו להתקרב יותר מדי אל המקום הסודי
ברגש של שמחה פנימית עקבנו אחר הבהלה הגוברת בקרב
משגיחותינו הגרמניות. שכחנו את הרעב שמצץ בלי הרף
את הלב, ואף חשנו פחות את העייפות בעבודה הקשה.
בבקרים, שנעשו חמים יותר ויותר, הייתי מקדימה לקום,
רצה למקלחת וחוזרת למשכבי, עוטפת עצמי בשמיכה ומחכה
לשריקת המשגיחה.
בשכבי כך, הייתי מסתכלת בגופים הערומים והלחים של
הנשים שחזרו מן המקלחת ורואה משוקף בהן את גופי אני.
כולן היו רזות נורא, חבילות עצמות שעליהן נמתח עור
צהוב ושקוף. אחדות עוד נראו בכל זאת כנשים, אך רובן
לא היו אלא צל של עצמן. עתה עם התקרב קיצה של
המלחמה, כאשר ההצלה היתה כה קרובה, היו נשים רבות
כלות והולכות לעינינו, דועכות כנרות. עם אלה נמנתה גם
אחותי נינה. נוסף להיותה רזה מכולן, נתרופפו לגמרי עצביה.
בגלל הדבר הפעוט ביותר רגזה עלי, כל צל של חיוך על
שפתי עצבן אותה.
כל אימת שהתישבנו ביחד עם נערות אחרות והחלנו לחלום
על העתיד הצפוי לנו מחוץ למחנה, כאשר רקמנו תכניות
לאן ניסע ומה נעשה אחר השחרור – התרגזה נינה וטענה
שאנו מדברות שטויות. כעסה על שאנו עוסקות בחלומות
שוא ואמרה בנימה של מרה שחורה: אף אחת מאתנו לא (177)
