ארכיון הבלוג

2 בנובמבר 2019

היום החל בצריף בשעה מוקדמת. בערך בשעה ארבע כבר
החלה תנועה על האיצטבות. בחוץ עוד שרר חושך, אך ה"קאפו"
כבר התרוצצו לאורך המשכבים, שרקו במשרוקיותיהן, העיפו
את מגלביהן והיכו בנשים שהתמהמהו לקום. ברגע זה הבנתי,
מדוע נשים רבות לא פשטו בגדיהן ואת נעליהן שמו למראשותיהן.
אחדות אף לא חלצו נעליהן.
מיהרתי ככל האפשר לצאת עם המון הנשים לחצר ובשעת
הליכה משכתי עלי את השמלהונעלתי נעלי. תוך רגעים
אחדים התייצבו כל הנשים בחמישיות, כצבא מאומן כהלכה
במיסדר. לא אחת מן הנשים החדשות ספגה מכת שוט בראש,
בפנים או בידיים, על שלא מתחה את הבטן די הצורך או
לא זקפה את ראשה. הייתי בין הראשונות לקבלת מכות.
לאחר שפקדו אותנו חזור ופקוד, והשתכנעו בלי שמץ ספק,
כי אין נעדר אף אחד מן היהלומים היקרים (הגרמנים כינו
אותנו בלעג "תכשיטים" וכאבני חן שמרו וספרו אותנו),
ניתנה רשות לנשים הותיקות ללכת ולקבל ארוחת בוקר,
שכללה רבע ליטר נוזל חום, כעין תחליף לקפה. עם כל
שהנוזל הזה לא עורר תיאבון, הרי היה חם וקינאתי בנשים
שקיבלוהו. לנו, נשי וארשה, לא נתנו קפה. "כלום לא שתיתן
די צרככן קפה בוארשה?" – צעקה הממונה עלינו. כנראה,
לא יכלה לסלוח לנו את החדשים הרבים שבהם היינו אנו
בוארשה, בעוד שהיא ישבה במחנה.
במשך שעות אחדות הוחזקנו על המגרש בגשם דק, אשר
יותר משהרטיב את בגדינו חדר לעצמותינו. הפרוצדורה של
רישום וחלוקת מספרים נמשכה עד לצהריים. מרגע זה איבדנו
את שמותינו ואת צלם האדם, והפכנו למספרים פשוטים.
ה"קאפו" והמשגיחות היו לבושות הדר. הם לבשו גם מעילי
גשם שמוצאם מן החפצים השדודים של המשלוחים החדשים.
פעם בפעם קפצו ה"קאפו" לתוך הצריף כדי להתחמם או
לחטוף משהו לפה, אך אנו הקורבנות החדשים, עמדנו בגשם
בלי פרוסת לחם ובלי טיפת מים משך יממה שלמה. בצהרי
יום נפסק הגשם והשמים המעוננים החלו להתבהר קצת.       (94)







קיבלנו חתיכות בד ועליהן מספרים מודפסים, ונצטוינו לתפור
אותם במקום על החזה. טוב שאמרו לנו לתפור אותם על
הבגדים ולא על בשרנו ממש. לא רק אני, אלא נשים רבות
התפלאו על שהגרמנים לא חשבו על האפשרות הזאת.
אבל חסרו מחטים לתפירת המספרים ואני תליתי את
המספר בעזרת סיכה. באותו רגע ספגתי סטירת לחי ממשגיחת
הצריף – אשה שמנה וגסה שעליה ידעו, כי לפני המלחמה
היתה יצאנית מקצועית בלובלין. באופן אינסטקטיבי
 הסתערתי עליה באגרופי, אך מישהו מאחורי עצרני. המשגיחה
התרחקה ממני והוסיפה לצעוק שאתפור את המספר. מרגע
זה השתררה בינינו שנאה יוקדת. בשקט ובלי התנגדות
ספגתי מכות מן הגרמנים או מן המשגיחה היהודיה שמוצאה
מגרמניה. אך בשום אופן לא יכולתי להשלים עם קבלת מכות
מידיה של יהודיה משלנו, מה גם זונה, שאחדות מאתנו
הכירוה מלובלין.
אך לא עזר דבר ונשים רבות הוכו על שלא הזדרזו לתפור
את מספריהן. המחטים המעטות עברו במהירות מיד ליד
ואיך שהוא נתפרו המספרים. רק אז הורשינו לקבל את מנת
המרק. כל אחת קיבלה חצי ליטר מן הנוזל החם שצפו בו
חתיכות סלק והחיינו את נפשנו.
בדיוק בשעה שתיים נשמעה שריקה. יצאנו למגרש והסתדרנו
בשורות וצעדנו לעבר מחנה העבודה. קבוצה אחת נשלחה
למתפרה, שניה לעבודה בשדה ושלישית נשלחה למיין בגדים
של אנשים שאינם עוד בחיים. זו האחרונה היתה העבודה
המבוקשת ביותר, כי לעתים קרובות אפשר היה למצוא
בבגדים חפצי ערך מוסתרים, כסף או מזון. כן יכולת להחליף
את בגדיך ונעליך הקרועים בבגדים ונעליים שלמים.
אנחנו נשי וארשה נשלחנו לעבודה המפרכת של סחיבת
רהיטים. מנין נמצאו במאידאנאק רהיטים רבים כל כך –
חידה בעיני עד היום. מכל מקום, ביום הראשון הוכרחנו
לסחוב שולחנות וארונות כבדים ממחסן אחד למשנהו, תכופות
מהלך שני קילומטרים. עד מהרה התנפחו ידי מסחיבת הרהיטים     (95)