פרק ששי
בין
"הפראים" בבונקרים של הגיטו
בבית הדפוס שלנו ברחוב גאנשה לא מצאתי עוד נפש
חיה. שתי הכניסות הראשיות היו נעולות וחתומות על ידי
הגסטאפו. את הכניסה השלישית הסודית, לא גילו הנאצים.
דרך פתח זה הוציאה אחותי נינה את סבתא ושלושה ילדים
של פועלינו. נינה השאירה את הילדים אצל שכנים עד
שהוריהם יקחום.
אצל השכנים מצאתי פתק של נינה שבו היא מודיעה לי,
כי סבתא נמצאת אצל דודתנו לולה קלאטקאביץ' שגרה
ברחוב נובוליפיא. בעלה, מיאטאק קלאטקאביץ', היה
רוקח מוכשר והוא עסק בגיטו בייצור חשאי של תרופות שונות.
עלה בידו להצטייד במלאי גדול של חומרי רפואה והוא ייצר
תרופות נגד כאב ראש, נגד מחלות עיניים ואוזניים, ומכרן
במחירים גבוהים. דודה לולה היתה האחות היחידה של אבי, שעוד
היתה בגיטו עם בעלה וילדה. הם התגוררו בחדר קטן
ובקושי מצאו מקום לסבתא.
נינה ואני נאלצנו לחיות כ"פראים". כך כינו בגיטו אנשים
שלא היו להם תעודות עבודה ולא בית קבוע. אמנם היה לנו
עוד החדר שברחוב מילה 7, אבל בבית ההוא לא היה שום
מחבוא. הנאצים ערכו שם ביקורים תכופים וחטפו אנשים
שרק יום לפני כן נכנסו למקום. הבית ברחוב מילה הפך
למלכודת פשוטה. החלטנו איפוא, נינה ואני, למצוא לנו
מחבוא ובנתיים נדדנו מבית לבית, מבונקר לבונקר ולעתים
קרובות לנו כל אחת במקום אחר.
לא אחת צחקתי לקריאת הפתקים שנינה היתה משאירה לי (53)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה