שבה עבדה קבוצה גדולה של גברים ונשים ביצור מעטפות.
ליאון מ. ניהל את המפעל ביד חזקה ולא סבל שמישהו ישמיע
ערעור כלשהו על הוראותיו החמורות. לא חלף זמן רב
והוא שם בי עין רעה משום שהעזתי להביע דעה ביקורתית
עליו. הדברים הגיעו לידי כך שאחר שבוע עבודה הרחיקני
מבית הדפוס. נוכח מחאתם של הפועלים ודרישתם להחזיר
אותי, השיב ליאון מ. כי יעשה זאת רק בתנאי שאתנצל
לפניו בפומבי. דחיתי את התנאי הזה ועזבתי את המקום. אחרי
ימים אחדים הורה ליאון מ. להחזיר אותי לעבודה, אבל מאז לא
החלפנו בינינו מילה. לעומת זאת הוספתי לקיים יחסים טובים
עם בני משפחתו – אשתו, ביתו ובנו.
אחרי חדשי סבל ארוכים של נדידה בתור "פראים" ממחבוא
למחבוא, נשמנו שתינו קצת לרווחה. כל עובדי בית הדפוס
יחד עם בני משפחותיהם היו משוכנים בבית שברחוב ניסקה 8.
לכל משפחה היתה דירה משלה והוקצבה לה מנת מזון
כסדרה. נינה ואני חזרנו לגור בחדרנו ברחוב מילה, שבו
הסתדרנו
לא רע ומיד היו לנו שם הרהיטים
שארתור כהן עזר
לנו להעביר מדירתנו ברחוב כלודנה שבגיטו הקטן המחוסל.
השכם בבוקר לפני השעה 7, היינו עוברות בריצה לרחוב ניסקה
ומצטרפות שם אל קבוצת פועלי הדפוס, שהובלו בליווי
משמר אל בית הדפוס ברחוב לאשנו.
בערבים אחר העבודה היו אנשים מתכנסים בדירות ומספרים
בחוויות היום שחלף או בחדשות מעולם החוץ שמישהו
הצליח להשיגן ממקורות חשאיים. בבדידות שבחיי הגיטו היו
האנשים מתרפקים איש על רעהו. גברים שנשותיהם גורשו
או נשים שאיבדו את בעליהן וילדיהן, חיפשו להם שותפים
ארעיים לחיים. על אף הידיעות על מאות האלפים שניספו,
סירבו הגברים והנשים הגלמודים להשלים עם המחשבה שיקיריהם
אינם עוד בחיים. עדין קיננה בהם התקוה, אולי יצליחו
להינצל. אך בנתיים היה קשה להישאר גלמודים וכך
נתהוו זוגות ארעיים. (70)
אלה שהתחשבו בדעת השכנים היו מציגים את הגבר או
האשה שבאו אליהם בערב, בתור קרוב או קרובה שאין להם
דירה ובאו ללינת לילה. במשך הזמן התרגלו הכל לביקורים
של "הקרוב" או "הקרובה" והם כבר השתקעו בדירה שבה
התגוררו לעתים שלושה או ארבעה זוגות כאלה. דוקא הגברים
היו במקרים אלה גלויי לב הרבה יותר, ואילו הנשים השתדלו
עוד לשמור על שמן הטוב. במרוצת הימים נעשה המוסד הזה
של "קרובים" כה חשוד בעיני בני אדם, שכאשר כבר היה
למישהו שאר בשר אוטנטי, הוא נזהר מלהודות בכך. אך נשמעה
המילה "קרוב", העלו הכל חיוך של לעג על שפתיהם.
כך חיינו בתנאים אנושיים באופן יחסי עד המחצית השניה של
ינואר 1943 שבה חידשו הנאציםאת התנפלויותיהם על
רחובות הגיטו ואלפי יהודים שולחו למחנות המוות.
ב 18 בינואר 1943, בערך בשעה 5 לפנות בוקר, התעוררנו
פתע לכל יריות חזקות. חיש מהר התלבשנו ורצנו לעבר
רחוב ניסקה כדי לחדור אל הבית שבו גרו כל פועלי בית הדפוס
יחד עם ליאון מ. ומשפחתו. ברחובות לא נראתה נפש
חיה אך זמזום הכדורים אמר לנו שיורים בכיוון אלינו. פתאום
הרגשתי שמשהו פגע בעקב נעלי ושמעתי צליל מתכתי על
הכביש. באותו הרף עין נפלה חתיכת לבנה על כתפה של
אחותי. נצמדנו אל הקיר, לרגע הסתתרנו בתוך שער ואחר כך
הוספנו לרוץ עד שהגענו לחצר של ניסקה 8, שבה כבר
התאספו פועלי בית הדפוס יחד עם ליאון מ. ונחרדים התייעצנו
מה לעשות. ליאון מ. הציע כי הנשים שיש להן ילדים יתחבאו
בבונקרים של הבית, וכך נעשה. אלה שהועסקו ישירות בבית הדפוס
התייצבו בשורות כמו בכל יום וחיכו לחייל הנאצי
שהיה מוליכם אל העבודה. אחר חצי שעה הגיע הגרמני. בהעיפו
עין על הנאספים הבחין מיד בהעדרם של נשים וילדים
רבים. הוא הבין מה ארע ואמר בחיוך: "אין לכם מה לפחד,
אתם היהודים שלי ולא יאונה לכם דבר. נו, לעבודה!"
עם הנאצי בראש צעדנו דרך רחובות הגיטו המצומק. לפני
שנתיים היו בגיטו למעלה מחצי מליון יהודים. עתה נשאר (71)