יומית של לחם וריבה. מלבד זאת ניתן פעמיים ביום מרק

במטבח הגיטו. עד מהרה קיבלנו אנו, מן הקבוצה הוארשאית

מנות אחדות כי יהודי ראדום העשירים העניקו לנו את

תלושי המזון שלהם וכך אכלנו לשובע.

בראותנו איך אנשים סביבנו בגיטו ראדום חיים חיי רווחה

לא רצינו עוד גם אנו להסתפק בלחם, בריבה ובמרקים של

המטבח העממי והתחלנו לחפש דרכים להרוויח משהו כדי

לרכוש מזון טוב יותר. אחדות מנשי וארשה לוו קצת כסף,

קנו קמח, סוכר וביצים, ואפו עוגיות שהגברים מכרון ברחובות.

היו בין יהודי ראדום שקיבלו במורת רוח את רוכלי הרחובות

החדשים ולא אחת הגיעו לאזנינו הערות בנוסח: "שנוררי

וארשה", או "ודאי חיו כך גם קודם לכן". אך אנו לא התרגשנו

מהערות אלה כי ידענו שרוכלים ורשאיים אלה היו לפני

המלחמה תעשיינים מכובדים ונשותיהם הוציאו בשבוע אחד

על מספרות יותר משהרוויחו במשך חודש שלם מאפיית עוגות

בגיטו ראדום. לאחר שעברו עלינו ארבע שנות חיים בגיטו וארשה,

המרד והגירושים, וכן כמה חדשים חשוכים במחנות

המוות האיומים ביותר – אחר כל אלה השקפנו אחרת על

החיים. איש מאתנו לא התבייש עוד בשום עבודה והיינו

נכונים לעשות כל עבודה כדי להשאר בחיים. כמובן, לא

גנבנו, לא רצחנו איש ואף אחת מנשותינו לא חיפשה רווחים

קלים בין גברי ראדום, אך במסגרת העקרונות המוסריים

המקובלים עשינו ככל שיכולנו לעשות למען שמירה על פתיל

החיים. אני למשל, מילאתי מקומן של נערות יהודיות אמידות

בעבודות שונות מחוץ לגיטו. על אף פצעי, יצאתי כמעט

כל יום עם יחידת עבודה שהועסקה בחפירת כבול. הייתי

מתייצבת במקום הנערה שהיתה חייבת בעבודה ותמורת

זאת קיבלתי עשרה זלוטי ליום. היתה לגרמנים רשימה של

כל הגברים והנשים בגיטו הכשרים לעבודה וכל בוקר בדקה

משטרת הגיטו היהודית את הנוכחים ואחר הוציאה אותם

לעבודה. במרוצת הזמן הבחינו השוטרים היהודים שאני           (112)

מופיעה במקום נשים אחרות, אך עברו על כך בשתיקה.

חפירת הכבול היתה עבודה קשה וככל שיכולתי עשיתי

מלאכתי רמיה. גם בכך גילו כלפי השוטרים היהודיים יחס

אנושי. ידעו שלא מכבר הגעתי מלובלין ולכן רחמו עלי. אך

ברגע שהתקרב נאצי, המריצוני לחפור או לסדר את הלבנים

החפורות במרובעים ישרים. בדרך חזרה לגיטו הייתי מצליחה

מדי פעם לקנות מאיכרים פולניים שחלפו על פנינו, כמה

בקבוקי חלב או קצת אפונה ואת אלה הייתי מוכרת בגיטו

וצוברת רווח הגון. ברם, "ההון החוזר" העלוב שלי מנע אותי

מלעשות עסקות גדולות יותר.

אחרי שבועות אחדים הוקם סוף סוף בית הדפוס. המנהל

היה יהודי מראדום, ברנש בלתי נעים שהזהירוני עליו כי

הוא משרת בגסטאפו ועלינו להיזהר בכל מלה. המפקח על

בית הדפוס היה גרמני קשיש ושקט, שיחסו אלינו היה אנושי

יותר בהרבה מזה של המנהל היהודי. כמו בוארשה כן ביצענו

כאן בראדום עבודות שונות בשביל שלטונות הכיבוש. הדפסנו

מודעות שהכילו צוווים רשמיים ונייר אריזה לסיגריות, וכן

ייצרנו מעטפות רבות. העבודה הזאת וגם המכונות הישנות

המוכרות לנו היטב, השרו עלינו אוירה ביתית. אך בהסתכלי

במכונות הרהרתי בלי הרף בליאון מ. ובעובדי הדפוס האחרים,

שהודות להם ניצלנו ממאידאנאק. ראיתי משחק משונה של

הגורל בעובדה המעציבה שהם עצמם לא הצליחו להינצל.

בגלל העדרו של ליאון מ. נמשכה זמן כה רב התקנת המכונות

ואלו גם נתקלקלו בלי הרף.

בגיטו ראדום לא פסקו השיחות על המקרה המוזר עם

קבוצת עובדי הדפוס שלנו, שהוצאו מן המחנות והכל האמינו

כי עבודה בבית הדפוס כמוה כביטוח החיים, יהודים עשירים

בראדום הציעו איפה, סכומי כסף גדולים למנהל היהודי

של בית הדפוס שלנו תמורת קבלתם לעבודה. אבל המנהל

הערום חשש שהמפקח הנאצי לא ירשה לו להגדיל את מספר

העובדים, שכלל את קבוצתנו בת שמונים האנשים שנאספו

מן המחנות. החל איפה, לזרוק ורשאים ולקבל במקומם          (113)

אחותי ואני סודרנו בביתה של משפחה בשם רוזנטל

שהתגוררה עם חמישה ילדים בשני חדרונים. הרוזנטלים נתנו

לנו מיטה וחילקו אתנו פת לחמם. ואכן במשך היומיים

ששהינו בביתם התאוששנו קצת. אחר נמסרו לרשות קבוצתנו

שני חדרים גדולים במחסן והתחלנו להסתדר בהם. כל אחת

קיבלה מזרן קש ודברים נחוצים אחרים למשק בית. היינו

מרוצות לחיות שוב יחד.

גיטו ראדום היו בו רחובות אחדים שהיו גדורים גדר עץ

גבוהה. ליד השער עמד משמר אך הגדר היתה מנוקבת

חורים שדרכם התנהל מסחר עם הפולנים. קל היה גם לעבור

דרך הגדר אל הצד הארי ויהודי ראדום שהשיגו מחבוא אצל

ידידים פולנים סיכנו את נפשם ונמלטו מן הגיטו. כמו

בוארשה כן בראדום צפוי היה עונש מוות ליהודי שנמצא

מחוץ לגיטו.

תנאי החיים בגיטו ראדום היו טובים לאין ארוך יותר מאשר

בגיטו וארשה. בראדום היו בית חולים מצויין ומטבח עממי

מאורגן היטב שממנו נהנו בעיקר יהודים שלא מן המקום

ובמיוחד אנו הורשאיות שמקרוב באנו. בראדום ההרשו הנאצים

ליהודים לקחת אתם לגיטו את רהיטיהם ומטלטליהם. מי

שנזדקק לכסף יכול למכור את חפציו דרך הגדר ולרכוש

מזון. המשטרה היהודית היתה מורכבת מבחורים הגונים,

שתושבי הגיטו הכירום מילדותם. היחסים בין המשטרה והאוכלוסיה

היו איפה ידידותיים, אנושיים. כל יום יצאו מן הגיטו

טורים ארוכים של גברים ונשים לעבודות שונות בצד הארי.

הנאצים הראו עצמם לעתים רחוקות ברחובות הגיטו ובתוך

הרובע היהודי המגודר בראדום שרר חופש יחסי.

בית הדפוס שלנו עדיין לא התארגן ןניתנה לנו שהות

לנשום קצת לרווחה. כמחצית עובדי הדפוס שבאו מלובלין

שכבו בבית החולים. במאידאנאק ובמחנה הריכוז של לובלין

אימצו גם החולים קשה את שארית כוחותיהם לעמוד על

רגליהם כדי שלא יישלחו לתאי הגאז. אך בבואם לראדום

מיד כרעו תחתיהם. אבל כאן היו להם תנאים מצויינים           (110)

להבריא. גם גופי היה פצע וחבורה ולא יכולתי לשכב

על גבי ולא לשבת, כתפי, שדי, בטני, רגלי ואףידי היו

מלאים פצעים. הרופאים היהודים בגיטו ראדום שנהגו בנו

יחס אנושי, כינו את מחלתי בשם "אויטאמינוסיס" ונתנו לי

זריקות שונות כדי להקל על סבלי.

חיכינו בחוסר סבלנות לליאון מ. ויתר מומחי הדפוס שהיו

צריכים לבוא מוארשה ולשקם את בית הדפוס. בזכות יוזמתם

אספו אותנו מן המחנות השונים בפולין והביאונו לראדום,

אבל הם עצמם נתקלו בקשיים בקשר ליציאה מוארשה. כל

מאמצינו לבוא איתם במגע עלו בתוהו. אך יום אחד הגיעה

אלינו הידיעה המזעזעת כי מיד לאחר שליאון מ. סיים

בהצלחה את מאמציו להוציא את כולנו מן המחנות ושלח את

מכונות הדפוס לראדום, נורו הוא ואנשיו. מדוע ואיך קרה

הדבר – לא ידענו. נשותיהם וילדיהם נשארו בחיים וחיפשו

בכוחות עצמם דרך להצלה.

הידיעה על מות ליאון מ. ואנשיו לא רק זעזעה אותנו אלא

גם הטילה בנו פחד שמא יגלו הנאצים את כל הענין של

ריכוז עובדי דפוס וגורלנו יהיה כגורלם. אמנם, קל למדי

לברוח מגיטו ראדום, אך לאן? אל מי? מחוץ לגיטו התנהל

ציד איום על יהודים והנאצים שילמו מחיר גבוה בעד גילוי

יהודים חבויים. ערכו של ראש יהודי היה שק קמח או תיבת

סוכר ונמצאו פולנים די והותר שרחרחו ככלבי ציד אחרי

יהודים כדי לזכות בפרס. אמנם היו גם פולנים שהסתירו

יהודים תמורת תשלום ואף בלי תשלום, אבל פולנים אלה

סיכנו את נפשם. מציאת מחבוא היתה איפה כרוכה בקשיים

גדולים ולא חשבנו כלל על בריחה. אך התנחמנו בכך, שלעת עתה

חיים אנו כאנשים, וכל אחד לעצמו קיווה להאמין שאולי

יתרחש לו נס והוא יינצל.

היו עוד בגיטו ראדום משפחות שלמות שחיו בטוב, ישבו

בדירות מסודרות כראוי ואכלו מזון משובח. לאנשים אלה

היה מלאי של כסף ודרך הגדר קנו את הדרוש להם מפולנים

או מיהודים שעסקו בהברחה. כל תושבי הגיטו קיבלו מנה            (111)

מוכנה רכבת ארוכה כמלוא העין, מורכבת קרונות משא אדומים

. הד היריות בגיטו נתערב בבכי הגברים והנשים שניסו

עוד לבקש רחמים מן הנאצים.

המשגיח הנאצי של בית הדפוס שלנו הוציא מקבוצתנו רק

עשרה גברים, בתוכם את המנהל ליאון מ. והשאירם בוארשה.

כל יתר העובדים נדחפו לתוך הקרונות. ברגע שהנאצים

נעלו על בריח את דלת הקרון שלנו, מיד תקפו את כולנו

שתי תשוקות: למים ולאויר. קרונות המשא הפולנים לא היו

גדולים ביותר. כרגיל הובלו בקרון כזה שתי בהמות. שבעים

האנשים שנדחקו לתוכו, הרגישו מיד מחנק. אך קבוצתנו

היתה מורכבת אנשים שהתנסו הרבה וכמעט כל אחד דחף

לתוך תרמיל הגב שלו מלבד קצת מזון ולבנים גם כלי מלאכה

שונים כגון משורים, פצירות ומקדחים. אך על דעת איש לא

עלה לקחת עמו מים. משזזה הרכבת ממקומה מיד החלו

הצעירים והבריאים שבקרבנו לנסר ולקדוח חורים בקירות

וברצפת הקרון. כל חור, כל סדק, הקל על הנשימה וממילא

האריך את החיים. האנשים החלו, איפוא להידחף, להידחק,

כדי להתקרב אל אחד הפתחים. עלה בידי להידחק אל האשנב

הקטן והמסורג, היחיד בקרון, ויכולתי להשקיף על הרחובות

והסימטאות של פרברי וארשה שבהם עברנו.

אף על פי שאז כבר היה ברור לכל כי רכבת המשא מובילה

למוות, לא היתה בי עצמי כל הרגשה שזה מסעי האחרון. כלל

לא חששתי לכך. נהפוך הוא. איך שהוא נתעורר בי בטחון

כי עדיין אין זה קיצי. אך אותה שעה חשתי שלא אראה עוד

את העיר וארשה אשר כה אהבתיה. קיננה בי הרגשה כי

יחד עם החורבות וצללי קרובי יקירי נשארה שם גם ילדותי.

אחר כמה שעות נסיעה בקרון הנעול אפסו כוחותינו מרוב

צמאון. על אף הפתחים המרובים שנקדחו בקרון עוד היה

החום ללא נשוא ומספר קשישים וילדים שכבו כנטולי הכרה.

מישהו הציע אז לנסר חור גדול יותר ברצפה שדרכו נוריד

את עצמנו בלילה אל בין הפסים ולאחר שתתרחק הרכבת

נחפש מחבוא ביער הקרוב.        (84)

נחלשים מחום וצמא, החילונו כולנו לנסר ולקדוח בריצפה

הקרון. אלה שלא עבדו, עזרו לצופף את האנשים ואחדים אף

הרימו על ידיהם, כדי לפנות יותר מקום בשביל המנסרים

ברצפה. אחרי שעות אחדות של עבודה קשה שנמשכה עד

מאוחר בלילה, ויתרנו על תכניתנו. במכשירים החלשים שלנו

לא יכולנו לפרוץ פתח מתאים ברצפה שהיתה מחוזקת מבחוץ

במוטות ברזל. יותר מכמה סדקים צרים לא הצלחנו לפרוץ.

החלטנו איפוא לקפוץ דרך האשנב. לא היה לנו מושג לאן

מובילים אותנו ואם נשהה עוד לילה בקרונות. לברוח בשעות

היום לא היתה כל אפשרות כי על גגות הקרונות ישבו גרמנים

ואוקראינים מזויינים. לכן אסור היה לבזבז זמן. ראשון קפץ

בחור צעיר שכנראה הצליח לברוח כי לא שמענו כל יריות

לאחר שקפץ. מיד אחריו קפץ אביו אבל עליו כבר ירו

השומרים הנאצים. נראה שעל אף החשכה הרגישו כי מישהו

נמלט מן הרכבת. אך קיווינו כי לא הבחינו מאיזה אשנב

נעשו הקפיצות ועוד אחדים קפצו אחרי הראשונים.

בהגיע תורי לקפוץ קשרתי סביב מתני את נעלי וסוודר,

שהיו מביאים לי תועלת רבה במקרה שהייתי מצליחה לקפוץ

שלמה באיזה שדה. נפרדתי מנינה שהיתה צריכה לקפוץ

אחרי. בעיניים דומעות הבטנו זו בזו במשך דקות אחדות,

בלי לומר מילה. תפילתי החרישית היתה שישחק לנו המזל

שנשאר שתינו בחיים אחר הקפיצה הזאת. כאשר הוצאתי

דרך האשנב את החלק העליון של גופי וחיפשתי בחושך

משהו להאחז בו, כמעט שתפסתי ברובהו של אוקראיני,

שהתישב על גג קרוב לאשנב. האוקראיני השמיע צעקה

וירה. אותו רגע נמשכתי מהר חזרה לתוך הקרון על ידי נינה

וכמה אנשים אחרים. כמעט ששברו את ידי אך הצילו את חיי,

לא היה לי עוד רצון לנסות פעם שניה לקפוץ וגם אחרים

לא רצו להסתכן. ממילא היה מאוחר מדי, כי בחוץ החלו

השמים להכחיל. בצאתנו מוארשה כבר הורגש באויר האביב

המתקרב, אך באזור הדרום מזרחי של הארץ שבו עברה

הרכבת, עוד נתקלנו בשדות מכוסי שלג. למראה השלג     (85)

פחות משליש וגם אותם החלו הנאצים לחסל בקצב מזורז,

ובעזרת פצצות תבערה ואדי רעל גירשו את היהודים מן הבונקרים.

בדרכנו נתקלנו בלי הרף בהמוני יהודים שנאספו לגירוש,

אך קבוצת פועלי הדפוס שלנו נבדקה על ידי המשמרות

השונים ולא עוכבה בדרכה.

במשך כל היום שררה בבית הדפוס התרגשות רבה. הגברים

שנשותיהם וילדיהם נשארו בבונקר שבניסקה 8 היו

קרובים ליאוש. הם הטיחו נגד מנהל בית הדפוס על שהציע

להשאירם ודחקו בו שיבקש את הגרמני לגשת לגיטו ולראות

מה מצבם. התנצחויות אלו נמשכו עד שעת הערב, עת בא

המשגיח הנאצי כדי להחזירנו אל הגיטו. אך עברנו את

המשמר הראשון ונכנסנו לרחוב זמנהוף ראינו בתים אחדים

העומדים בלהבות ועל גגותיהם מתרוצצים אנשים בנסיון

להציל את עצמם.בהתקרבנו לרחוב מילה ראיתי שגם הבית

שלנו בוער. בבונקר של הבית הזה נשארו כל מכרינו ובתוכם

גם ידידנו הקרוב ארתור כהן. מיואשת רצתי סביב

המרתפים, קראתי בשמו ובשמות מכרים אחרים אך איש

לא ענה לי. לא פגשתי נפש חיה שתוכל לומר לי מה אירע

לארתור כהן וליתר הידידים והמכרים שהתחבאו בבונקר

שברחוב מילה 7. לא יכולתי להיוודע אם מישהו ציית

לפקודת הנאצים ויצא, או כולם בחרו למות באש.

פועלי בית הדפוס שלנו נשמו לרווחה בראותם שהבית

שלהם בניסקה 8 עומד על תלו. הנשים והילדים שלא הצטרפו

אותו יום אל ההולכים לבית הדפוס יצאו ממחבואם

ובחצר התרחשו מחזות שמחה של ההורים והילדים המאושרים

שהתחבקו והתנשקו. רק אחותי ואני נשארנו גלמודות

ובלי קורת גג מעל ראשינו. ליאון מ. הקצה לנו חדר במשפחה

אחת שקיבלה אותנו בלי ידידות יתרה. רכושנו היה

רק מה שנשאנו על גופנו ונאלצנו להתחנן על כל דבר קטן.

השגנו מזרן קש ושמיכה וסידרנו לנו משכב בחדרון הריק.

בימים האחרונים של ינואר 1943 גברו הגירושים. יום יום

שולחו אלפי יהודים. אך במפעל שלנו נמשכה העבודה כסדרה     (72)

וכל יום קיבלנו מנת לחמנו. השכם בבוקר הובלנו לעבודה

ובערב הוחזרנו לגיטו. מלבד בית הדפוס שלנו נשארו בגיטו

עוד נקודות עבודה ספורות שהיו כאיים קטנים בתהום

העמוקה של השואה היהודית. הנאצים התרוצצו כמטורפים,

חיפשו, נברו ואם אך התעורר בהם חשד שבמקום כלשהו

מסתתרים יהודים, נתנו פקודה לצאת תוך חמש דקות. חלפו

חמש דקות ואיש לא יצא, מיד השליכו רימוני יד ופצצות גאז.

פה ושם יצאו אנשים מן הבונקרים, אך במקרים רבים

בחרו יהודים למות בבונקרים תחת להשלח לתאי הגז. איש

לא השלה עוד את עצמו בדבר סיכוי להשאר בחיים

במחנות העבודה. הכל כבר הבינו כי הגירושים פירושם: מוות.

דירתנו הנוכחית בניסקה 8 היתה מרוחקת רק מהלך כמה

עשרות צעדים מן האומשלאג-פלאץ. מגג ביתנו יכולנו

להשקיף ולראות איך המונים הולכים בצעדים איטיים אל

רכבות המשא שעסקו יום ולילה בלי הפסקה בהוצאת אלפי

היהודים. מפעם לפעם נפל מת מישהו מן ההמון המצופף.

המתים נסחבו הצידה וערימת הגוויות גבהה. כך נמשכו

הגירושים ונוצר הרושם שהגיטו מתרוקן כליל מיושביו.

בשעת ערב מאוחרת בראשית פברואר (1943) נכנס לחדרנו

בריצה ידידנו השוטר היהודי מיכאל וכשהוא נושם בכבדות

ורועד מפחד, סיפר כי הוא יחד עם עוד שוטר יהודי דקרו

עתה למוות שני אוקראינים שעמדו ליד שער צדדי באומשלאג-פלאץ

ושחררו כמה מאות יהודים. בעת בריחתו הבחין

בו פקח נאצי שפתח עליו באש ופצעו קלות. הוא בא,

איפוא אלינו שניתן לו מחסה. בגלל הפצע נאלץ לשכב

ואנו הכנסנו אותו לתוך מזוודה גדולה שהצלחנו להשיג.

כל אימת שנשמעה דפיקה בדלת ערמנו חפצים שונים

על גבי המזוודה. נזהרנו שהדבר לא יוודע אף לשכנינו.

כאשר נכנס אלינו שכן, השתדלנו להיפטר ממנו במהירות

כי חרדנו מן האפשרות שמיכאל ייחנק במזוודה. במשך

שלושת הימים שבהם שהה אצלנו חיינו בפחד מתמיד כי

לא רצינו שפועלי הדפוס ידעו כי אנו מסתירות אצלנו    (73)