לו משהו ליד ולי רמז שאעבור מהר את השער. הכידון שעל
רובה האוקראיני היה מכוון נגדי, אולם זכרתי את הוראת
השוטר היהודי לא להרהר הרבה. הלכתי איפוא ישר מול
הרובה וכאשר נמצאתי צעדים אחדים ממנו, הסתובב פתאום
האוקראיני והחל לגרד את פדחתו. רצתי דרך השער ונעלמתי
בפרוזדור בית החולים.
אחר שעה קלה בא אחרי השוטר היהודי והוא דחפני לתוך
איזה כוך חשוך וציווה עלי לחכות בשקט. אחרי שעה ויותר
חזר השוטר והלבישני חלוק לבן, ואת ראשי עטפתי מטפחת
לבנה. היה עלי לשחק תפקיד של אחות רחמניה. בצאתי מן
המחבוא השמיע באזני השוטר שעור ארוך על הסכנות האורבות
לי עדיין בדרך חזרה אל הגיטו. עלי לעבור חמש נקודות
שמירה של הנאצים, הבודקים בקפידה תעודותיהם של עוברי
בית החולים. אבל הוא הבטיח לעשות הכל כדי לעזור לי
לשוב אל הגיטו. בנתיים התנחמתי בכך שאינני באומשלאג-פלאץ
שבו כבר החלו להכניס את האנשים לקרונות.
כדי להרגיל אותי לתפקיד של אחות, הורה לי השוטר
היהודי להתעסק בפצועים המוטלים בחצר בית החולים. הוא
נתן לי דלי מים וספל על מנת שאשקה את הפצועים שנאנחו
קשות מכאב ומצמאון. השוטר הסביר, כי חשוב עד מאד
שהשומרים הגרמנים יראוני בעבודה ויכירו את פני, כי
הדבר יקל על נסיוני לעבור בערב את השערים. אימצתי לי
בחריצות את תפקיד האחות ובלי הרף חילקתי מים בין
הפצועים שהיו מוטלים במשך שעות בשמש אוגוסט הלוהטת,
ואיש לא שעה לאנחותיהם. מדי פעם העפתי מבט לעבר השני
של הגדר, שם דחקו את האנשים לתוך הקרונות. כפראים
השתוללו הנאצים בהכותם בקתות רוביהם על ראשי האנשים
שניסו להאט את המצעד אל קרונות המשא.
ברדת הערב נשמעה שריקה ארוכה של הקטר והרכבת על
קרונותיה האדומים יצאה את האומשלאג-פלאץ. ברגע זה
הייתי כורעת על ברכי ומשקה זקן אחד אשר בקושי הניע את
שפתיו הכחולות והיבשות. עוד אני עוסקת בכך והנה הופיע (50)
פתאום קצין נאצי גדול קומה, התכופף וירה לתוך צווארו של
הזקן. דמו של הירוי האדים את סינרי הלבן.
ברגע הראשון נדמה היה לי שהנאצי עומד לכוון את
אקדחו גם אלי, אך הוא רק דקר אותי במבטו החד, הצטחק
למראה פחדי והלך לו בצעדים איטיים. את המחזה הזה ראה
מרחוק השוטר היהודי ולאחר שנעלם הנאצי, ניגש אלי והרגיעני.
הוא התרה בי לבל אסיר את כתמי הדם מסינרי. לא
הספקתי לשאול אותו לפשר ההוראה המוזרה הזאת, כי רק
כילה דבריו – מיד התרחק ממני.
אחר שעה קלה קרא השוטר את שמי בין אחיות אחרות
שגמרו את משמרת העבודה שלהן והיו צריכות לחזור לגיטו.
נעמדנו בשורה והשוטר היהודי העביר אותנו בשער בית החולים.
אחיות אחדות מן הותיקות בבית החולים נשאלו על
ידי החייל הנאצי לתעודותיהן, אך אותי לא שאל. מעבר לשער
הגיטו נפרד ממני השוטר היהודי ומרוצה מתחבולתו המוצלחת
הסביר לי מדוע ציווה עלי לא לרחוץ את הסינר. כתמי הדם
העידו על היותי אחות ולכן לא שאלני החייל לתעודות. (51)
