ושוב לאורך גדר התיל שהפרידה בין שני המחנות עד

שלפתע גיליתי את ידידי הטוב, אדאק ש. העליז. בהבחינו

בי החל לעשות בידיו סימנים עצבניים שאתרחק מן הגדר

והצביע על השומר הנאצי שעמד בשדה. דקות אחדות אחרי כן

בהסתובב השומר, חזר אדאק  והשליך אלי מעל לגדר

חבילה. חטפתיה ומיהרתי אל הצריף. להפתעתי הרבה מצאתי

בחבילה חתיכת נקניק, לחם לבן ומכתב.

אדאק הודיעני במכתבו כי אחותי נינה והקבוצה הורשאית

כולה מצבם בסדר גמור, כי לא נערכה כל סלקציה בקרב

עובדי הדפוס וכי יחד עם יהודי ראדום משוכנים הם כהלכה

בצריפים החדשים. הוא לא שכח להטעים את התופעה "הבלתי נעימה"

של הפרדה בין הגברים והנשים ואיסור על ביקורים

הדדיים בצריפים. אך הם הולכים יחד לעבודה ועושים עסקים

טובים. כן מסר לי כי מיד ביום הראשון קנו מזון רב מן

הפולנים הגרים בקרבת בית הדפוס ומכרוהו ברווח טוב

לעשירים שבין יהודי ראדום. כיד ההומור הטובה עליו סיים

בהודעה כי אם יימשכו העסקים כמו עתה, יקחני מיד עם

סיום המלחמה למסע תענוגות לצרפת או לאיטליה. עלי רק

לבחור את הארץ הרצויה לי יותר...

צחקתי מקרב לב למקרא המכתב, אך לא ידעתי אם תוכנו

הוא רק פרי דעתו הבדוחה ודמיונו העשיר של אדאק, או

באמת המזל מוסיף לשחק להם, לאנשי וארשה, שעל אף

נדודיהם הבלתי רגילים – מן הגיטו אל המחנה, מן המחנה

לגיטו חדש ושוב מן הגיטו למחנה אחר – לא נשמטה

הקרקע מתחת רגליהם ועדין ידם על העליונה. המכתב נתן

בי נשמה חדשה ועודדני. אם כן הדבר – חשבתי – כי אז

אראה להם שגם אני עוד יודעת למצוא לי עצה. נראה כי

לאחר שאדם מכלה סיר מרק סמיך ומקנח בנקניק ולחם לבן,

הוא נעשה אופטימי יותר...

במשך השבועות שלאחר מכן השתייכתי אל כוח המילואים

של המחנה. לא היתה לי עבודה קבועה והיו שולחים אותי

לנקות את החלונות והרצפות בבתי המפקחים הגרמנים, או            (122)

לנקות את חדר הרחצה בבית החולים של המחנה. בדרך זו

נמצאתי כל יום במשך כמה שעות באויר החפשי והתענגתי

על מזג האויר החמים של שלהי הקיץ. גמעתי את האויר הצח

והבשום ריחות הפירות הבשלים מגני הפרי שמסביב.

בבית החולים של המחנה המכונה "ראויר", שכבו כמה

עשרות חולים וביניהם נערה נהדרת מראדום, רוזה וייס,

שסבלה מקדחת ראומאטית. היה לה לב חלש מאד ובמשך

שנים אחדות לא קמה ממיטתה. בת יחידה היתה והוריה

האמידים הקיפוה באהבה נדירה. בעת חיסול גיטו ראדום

עלה ביד הוריה לשחד את הנאצים שירשו להם לקחתה איתם

אל המחנה וכאן הוכנסה מיד לבית החולים.

כל אימת שנשלחתי לנקות את ה"ראויר" השתדלתי להאריך

שבת ליד הנערה החולה. איני יודעת אם זה היה חינוכה

המופתי או מחלתה היא שעידנה אותה – מכל מקום, עשתה

עלי רושם בל יימחה באצילותה ובתבונתה העמוקה. היא מסרה

לעצמה דין וחשבון ברור, כי ימיה ספורים, כי הנאצים ישלחוה

אל תאי הגז, או פשוט תיפח נשמתה בבית החולים. אף-

על-פי-כן היה חיוך מרחף תמיד על שפתיה ובשיחותיה עמי

לא חדלה לעודדני. שטפתי את הרצפה ליד מיטתה והשתדלתי

להאריך בעבודה. שפכתי מים, גירדתי, ניגבתי ושוב

שפכתי מים – הכל כדי להאריך בשיחה אתה על אנשים וספרים.

מעולם לא דיברה על מחלתה או על החיים במחנה. אחר כל

שיחה עם הנערה הנפלאה הרגשתי עצמי מרוממת ומעודדת,

ולא היה אכפת לי שעדיין אין לי מיטה משלי ושהאוכל נעשה

גרוע יותר ויותר. בהסתכלי ברוזה וייס, החולה האנושה,

שחייה דעכו מיום ליום, הרהרתי באשרי כי רב על שיש לי

זוג רגליים בריאות הנושאות אותי כרצוני, וידיים חזקות

לעבודה. פעם בפעם נאלצתי לנקות גם את אגף הגברים

בבית החולים, אף שעשיתי כל המאמצים לעבוד באגף הנשים

ולהיות קרובה אל ידידתי החולה.

באגף הגברים היתה האוירה מדכאה, אוירה של רפיון ויאוש.

הנשים החולות, אף העניות ביותר דאגו למראן החיצוני              (123)