אנשי הארגון הלוחם המחתרתי, כפי שקרה לעתים קרובות.

כשהיה מחשיך היום בשעה שנמצאו בעיצומה של "חתיכת

עבודה" היו הנאצים עצבניים ביותר ופשוט המיתו במקום

את היהודים שגילו. בדיוק כך נהגו ברחוב מילה ובעמדנו

על הגזוזטרה ראינו את הדם הזורם על האספלט וערימת

גוויות ליד בונקר שנתגלה.

מחזה מזעזע זה החיש את החלטתנו למסור עצמנו לידי

הנאצים. גם מוניאק ואמו – אשה צעירה למדי – אמרו כי

אין עוד ביכולתם להמשיך בחיי מחתרת אלה. מוניאק הציע

שלמחרת בבוקר נצא מרצוננו אל הנאצים ומאחר שאנו צעירים

ובריאים, נשלח אולי למחנה עבודה שבו יהי לנו סיכוי

רב יותר להשאר בחיים מאשר בבית המטבחיים של הגיטו.

משקיבלנו החלטה זו, עברנו מיד עם מוניאק לדירתנו, מילאנו

תרמילי גב עם בגדים ונעליים וחזרנו אל דירתם של

מוניאק כדי ללון שם. אך לא יכולנו לישון וכמעט כל הלילה

שוחחנו והסתכלנו בצילומים ישנים של קרובים וידידים שלא

היו עוד. מוניאק אף השמיע פעם בפעם הלצה ואנו צחקנו.

כשעלה השחר שכבנו לנוח קצת כדי לאסוף כוח לקראת

מסע הבלהות שחיכה לנו.

בערך בשעה עשר בבוקר אכלנו משהו, ירדנו לרחוב והצטרפנו

למחנה עצום של בני אדם שישבו על הכביש לאורך רחוב מילה.

גרמני מזויין הוליך אותנו אל השורות הקדמיות

וציווה עלינו לשבת שם. האנשים שבקרבתנו סיפרו כי קבוצה

אחת כבר נלקחה לאומשלאג-פלאץ שהיה בקרבת מקום וכי

אותנו יקחו ודאי במשלוח השני.

בינתיים הוסיפו הנאצים לרכז אנשים שנתגלו בבונקרים

השונים, וכל אימת שנתווספה קבוצה גדולה מן המחבואים,

שולחה קבוצה אחרת מראש המחנה אל הכיכר. לאט לאט הגיע

תורנו. עם כל קבוצת אנשים שהוצאה ממחבוא, הוציאו החיילים

הנאצים גם ילדים קטנים. אלה היו ילדי הורים שהומתו

במקום, או שברחו בלי שהיה סיפק בידיהם לקחת את ילדיהם

עמם. את הילדים המורעבים האלה, המלוכלכים והמרופטים   (64)

שנשמתם כמעט פרחה מהם, מסרו הנאצים להשגחתן של

הנערות הצעירות שבתוך המון האדם. גם לידי מסרו תינוק

שמצבו היה נורא. לא בלבד שבגילי הצעיר – 16 שנה – לא

ידעתי איך לטפל בו, אלא שמסירת התינוק לידי בישרה כי

תורי למות קרוב מאד, מאחר שאמהות עם ילדים שולחו ישר

לכבשן. אולם לא חלף זמן רב ואותו חייל נאצי שמסר לי את

התינוק, הוציאו מידי והעבירו לאשה קשישה בקרבתי. נראה

כי נמלך בדעתו שמא אוכל עוד להיות לתועלת ל "פאטרלאנד" שלו

אחר שעה קלה נתנה פקודה לחלק מן ההמון – כמה מאות

איש – לקום ולפנות אחורה. זה היה סימן כי היום כבר לא

נגורש. הייתי מאושרת שגם אחותי נינה, מוניאק ואמו היו

בין הנבחרים, אף על פי שידעתי היטב כי הנסיעה נדחתה

ללילה אחד בלבד. עם שקיעת השמש הוכנסה הקבוצה שלנו

לתוך בית ריק וחיילים אחדים הוצבו ליד שער הבית. אך

נכלאנו בבית הריק, התחלתי משדלת את אחותי ואת מוניאק

עם אמו שננצל את ההזדמנות ונברח. סברתי כי אם הגורל

שיחק לנו ולא גורשנו היום, עלינו לחזור ולהסתתר, אפילו

צפוי לנו למות ברעב במחבוא. אחותי נינה הסכימה, אבל

מוניאק ואמו לא רצו עוד להמשיך במאבק המר של הסתתרות

והחליטו להישאר.

בלילה הזה ברחו יותר ממחצית האנשים ובתוכם נינה ואני.

רצנו על פני גגות הבתים שבתחום הגיטו וכל אחד מצא לו

מחבוא משלו. מוניאק ואמו נשארו בבית הריק ולמחרת היום

שולחו. מאז לא ראינום עוד.

נינה ואני חזרנו אל הבונקר שלנו ברחוב מילה 46. בהגיענו

לשם נתקבלנו על ידי כל הנוכחים בלבביות נרגשת. נאלצנו

לספר להם כל מה שעבר עלינו בחוץ וסיפורנו שכנע אותם כי

מוטב למות ברעב כאן במקום, מאשר להתמסר לידי הנאצים.

כביטוי לשמחתם על שיבתנו, הוזמנו על ידי כל משפחה

בבונקר לארוחתה הדלה, אך עקב הנסיונות הקשים שעברו

עלינו לא היינו מסוגלות לאכול כלום. רק בלילה, לאחר שהתפזרנו     (65)