התרחק מן המקום, הוצאו הלבנים החפשיות ודרך הפתחים
הוציאו חבילות סחורות אל המבריחים הפולנים שם חיכו בעבר
השני ונתקבלו מהם מזון ומיצרכים חיוניים אחרים. במקרים
רבים הושלכו החבילות בשעה קבועה מראש מעל לחומה. כן
השתמשו בהברחה המסועפת בתעלות המים והביוב התת-
קרקעיות. זאת היתה הדרך הבטוחה ביותר, אך לא תמיד
אפשר היה להשתמש בה. צריך היה לחכות לשעת שפל
בזרימת הנוזלים בתעלות.
הצפיפות בגיטו החמירה מיום ליום וזאת לרגל שיבתם
של אלפי יהודים מן האזורים הכבושים בידי הסוואטים, במיוחד
מביאליסטוק שאליה ברחו עם פרוץ המלחמה. החוזרים סיפרו
על המחסור במזוןבצד הסוואטי ואף הביאו פזמון על נושא
זה, שנעשה עד מהרה פופולארי מאד בגיטו והיו בו חירופים
וגידופים נגד מצב הדברים במשק הסוואטי. למעשה לא כל
כך המחסור במזון בצד הסוואטי, כמו הידיעות המעטות
על החיים השקטים בגיטו וארשה הן שפיתו את היהודים
לחזור. הם גם התגעגעו לוארשה וככל שנוצרה אפשרות
לחצות את הגבול הסוואטי – שבו לגיטו, אבל לא ארכו
הימים והחוזרים הבינו כי עשו מעשה איוולת טראגית.
בין החוזרים מאזור ביאליסטוק היה גם ידיד קרוב של
אבי שהחל לסחור בין וארשה לביאליסטוק, הוא קנה שעונים
ולבני – נשים, והבריחם אל הצד הסוואטי, ששם היה ערכם
כזהב ממש. מסע "עסקי"כזה מוארשה לביאליסטוק
ארך
שבועות אחדים, כי היה עליו להסתתרבדרך במשך ימים
רבים ולחכות לשעת כושר בשביל לחצות את הגבול.
כל אימת שחזר ממסע כזה נהג לבקר אצל הורי ולספר
דברים מפליאים על החיים "בצד השני" כך למשל, סיפר,
כי הלקוחות העיקריים ללבני – נשים הן נשותיהם של קצינים
סוואטים הלובשות את כותנות הלילה על פרוותיהן ומתהלכות
בהן ברחובות. להצלחה מיוחדת זכו הכותנות שחזיתן רקומה
ולמטה מקושטות הן בתחרימים צבעוניים.
עם שוב הפליטים מן הצד הסוואטי, פרצה בגיטו המגיפה (28)
הראשונה של טיפוס – בהרות ואנשים טענו שהפליטים הביאו
אתם את המחלה מן הצד הסוואטי. למעשה היה מקור המחלה
בצפיפות, ברעב, ובזוהמה. כמעט על כל בית היו מודבקים
פתקי אזהרה "קדחת בהרות". הפתקים האלה נשאו עליהם
חותמת ועדת הבריאות של של ה"יודנראט".
לא בכל הבתים היו הפתקים אמיתיים. רבים השתמשו
בתחבולה זו כדי להפחיד את הגרמנים שבתחילה נהגו
להתרחק מהר ממקום שבו הבחינו בפתק כזה. פחדו מטיפוס
כמו מאש. אך מספר החולים במחלה זו גדל בלי הרף ומקרי
המוות נתרבו מיום ליום. אי אפשר היה להשתלט על המגיפה
הנוראה מפאת המחסור בנסיובים הדרושים.
במשפחתנו הייתי אנוכי הראשונה לחלות בטיפוס וזאת
בצורה קשה מאד ועם חום גבוה ביותר. הציל את חיי ד"ר
מארק הלפרין, שהתגורר עם אשתו האנקה הלפרין באחד החדרים
שבדירתונו ב"גיטו הקטן". ברחוב כלודנה
15. שני בני הזוג
הצעירים היו מאוהבים זה בזה עד כלות הנפש ובאותו
הזמן היו שניהם אנשים לבביים, מוכנים תמיד לעזור לזולת.
אחרי 14 שעות עבודה בבית – החולים בא אלי ד"ר הלפרין
בערבים ובילה ליד מיטתי שעות רבות. הוא גם הביא בשבילי
בהסתר מבית – החולים את התרופות הדרושות שאי אפשר
היה לקבלן בבתי המרקחת של הגיטו.
ידיד נאמן אחר שעזר לי הרבה ברגע הקריטי, היה ארתור
כהן. הוא סיכן את חייו והביא לי מן הצד הארי את המזון הדרוש
לי, בעיקר חלב ושמנים, וכך עזר להעמידני שוב על רגלי.
ארתור כהן, גבר גבה – קומה ובעל מרץ, קרוב לגיל שלושים,
היה לו חוש נדיר להומור ואף ברגעי יאוש נורא לא נפל
ברוחו ולא התיאש.
האכזריות הנאצית היתה אמנם מכוונת נגד כל יהודי
הגיטו בלי יוצא מן הכלל, אבל בעלי אמצעים שבינהם עוד
יכלו להסתדר איכשהו, תמורת כסף אפשר היה לקנות מזון
שהוברח מן הצד הארי ואף היו יהודים שהפיקו מן המצב
הזה רווחים נאים. (29)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה