כנראה כדי לעודד את הרוחות, הופצו שמועות אופטימיות

שונות. כך למשל נפוצה פעם שמועה שהיטלר התאבד.

פעם אחרת נמסרה מפה לאוזן ה"חדשה"שהגרמנים עומדים

להיכנע מאחר שהם נוחלים מפלות קשות בחזיתות המלחמה.

הספקנים ציינו את החדשות האלה כידיעות של "סוכנות

א.א.א." – "אשה אחת אמרה". הידיעות הנכונות שבאו

מרדיו מחתרתי, סיפרו כי ב-22 ביוני 1941 התקיפו הנאצים

את רוסיה הסוואטית וכבשו שטחים ענקיים באוקראינה

וברוסיה הלבנה.

אף-על-פי-כן קיוו היהודים, שכמו נפוליאון בונאפארטה

אשר בשעתו כבש כמעט את אירופה כולה והובס ברוסיה, כך

ינחל היטלר את תבוסתו על אדמת רוסיה, והקור הרוסי

והשלגים העמוקים ישמידו את החיילות הגרמנים, אולם

בנתיים עמדנו בעיצומו של קייץ. חיילות הנאצים נחלו נצחונות

בחזיתות רוסיה והמצב בגיטו נעשה קשה יותר ויותר. בשבוע

אחד מתו שני הסבים שלי. התמותה היתה גדולה במיוחד

בקרב ילדים וזקנים. אך תמוההדבר, שבין האנשים בגיל

העמידה מתו יותר גברים מאשר נשים. הגברים היו הראשונים

לאבד את התשוקה לחיים, ומיואשים פגשו את המוות.

בראשית הקיץ איבד עצמו לדעת מורי ללאטינית, שהיה

גם המורה של אחותי נינה. במשך חודשים התהלך במרה –

שחורה. פשוט, לא הכרנו את האיש, שהיה פעם עליז ובעל

שאר – רוח, ואף היה לו שם של "דון ז'ואן". כמעט כל נערות

הגימנסיה היו מאוהבות בו אף-על-פי שנהג בנו בחומרה

יתרה וחילק על ימין ועל שמאל ציונים רעים. אך בחדשים

האחרונים נעשה מתון ואדיש לפיגורנו במקצוע הלאטינית.

כאשר סיפרתי זאת לאחותי, אמרה בתמיהה: "פרופסור א'

נעשה כה מתון? משהו לא בסדר איתו" היא צדקה. שבועות

אחדים לאחר מכן, כאשר קבוצתנו באה אליו לשיעור בלא-

טינית, נמסר לנו כי בלילה הקודם התאבד בתליה.

ה"יודנראט" החל לארגן מטבחים עממיים בשביל האוכלוסיה

המרוששת. במרכז הפעולה הזאת עמד ה"ג'וינט", אך כל    (30)

המאמצים האלה היו כטיפה בים הגואה של המצוקה. בתנאים

קשים ובלתי נורמליים אלה החלו להשתולל בגיטו טיפוסים

אפלים שונים. תכפו מקרי השוד, אשר לפני המלחמה היו

נדירים מאד בקרב יהודי וארשה. היתה ממש סכנה לצאת

לרחוב עם חבילה ביד. ההתנפלויות ביצעו לא רק אנשי

העולם התחתון, אלא סתם אנשים רעבים שארבו בפינות

הרחובות לעוברים ושבים ופשוט גזלו את החבילות שבידיהם.

פעם אחת סחב אדם מידי חבילת גרביים שנשאתי לתיקון.

צעקתי אליו שלא מזון בחבילה אלא גרביים קרועים והוא

פתח את החבילה, בראותו שאמת דיברתי, השליך אותה.

במצוקה מחריפה זו היה זה חזיון נפוץ לראות אנשים

נופלים ברחוב מרעב. מחלקת הקבורה של ה"יודנראט" היתה

עסוקה יומם ולילה, וראש הקברנים, יהודי בשם פינקרט

(היה ידוע במקצועו זה עוד בשנים שלפני המלחמה – המתרגם)

היה "האישיות" הידועה ביותר בגיטו. נתקיים הפסוק "אין

בית אשר אין שם מת". היו רצים אל פינקרט ומתחננים אליו,

שיערוך את ההלוויה ככל המוקדם יותר. זכות – קדימה היתה,

כמובן לכל המרבה במחיר. מוסד הלוויות של פינקרט היה

העסק המשגשג ביותר בגיטו.

בימים טראגיים אלה הופיע המשוגע של הגיטו רובינשטיין

שהיה מהלך ברחובות וצועק: ,החזיקו בתלושים! (תלושי לחם).

היזהרו מליפול בידי פינקרט". במשך הזמן נעשה הביטוי –

"החזיקו בתלושים" נפוץ מאד בגיטו. וכל אימת שרובינשטיין

נזקק לכסף. היה נעצר ליד חנותו של יהודי עשיר

וקורא בקול: "הלאה היטלר!" לבעל החנות לא היתה ברירה

אלא לתת למשוגע את מבוקשו כדי שיפסיק להשמיע את

הקריאה, העלולה להמית שואה על ראש בעל החנות. יום

יום היתה לרובינשטיין המצאה חדשה הוא ידע לכלכל

עניניו יותר מן האנשים הבריאים – והגיטו כולו צחק.

וככל שגברה המצוקה, כן גברה הצפיפות באולמי הבידור

הכרטיסים להצגות – תאטרון נמכרו לשבועות מראש.

בתאטרון-רביו של זניטש וויארה גראן אי אפשר היה להשיג מקום.   (31)