כל אחד לחדרו, נתנה לנו אשה קצת אורז וכמה חתיכות
סוכר כדי שנכין לנו תבשיל.
שני הימים שלאחר מכן עברו בשקט יחסי. נינה ואני התפרנסנו
ממתנת ידם של שאר יושבי הבונקר. כסף עוד היה לנו.
מלבד כמה אלפי זלוטי, היו עוד ברשותנו שני מטבעות זהב
של עשרים דולר כל אחד וטבעת זהב של אמנו. גם בבית הדפוס
שברחוב גאנשה היו עוד חבויים חפצי ערך. אך בזמן
הזה לא היה עוד בידי הכסף לעזור הרבה. פשוט, לא היה
מקום שבו אפשר היה לקנות מזון, ואנשים חיו מן המלאי
שהכינו לעצמם קודם לכן.
בערבו של היום השני נכונה לנו הפתעה בלתי רגילה. פתאום
שמענו קול אדם הקורא מבין הקרשים שבמרתף את שמי
ושם אחותי. יצאנו ומצאנו את זדאנק, שמכבר שכחנוהו. הוא
היה שכננו מרחוב קרוכמאלנה שהבטיח לבוא עם ידיד גרמני
כדי להוציאנו מהגיטו במקום אמו שגורשה. אז נראה לי
הדבר כהתפארות שוא ועתה נדמה היה לי שאין זה אלא חלום,
במיוחד כאשר הוסיף שיקח גם את אחותי.
מעוצבן ומגמגם ביקש זדאנאק שנמהר, כי למעלה משעה
שהוא מחפש אותנו והריהו מפחד שמא יתרגז החייל הגרמני,
שנשאר בחוץ בריקשה. בלי לקחת דבר איתנו, יצאנו לרחוב
ולפי הוראת זדאנאק התיישבנו שתינו בריקשה משני צידי
החייל הגרמני. הוא היה בחור בלונדי גבוה בשנות העשרים
הראשונות. חייל פשוט היה ומוצאו כנראה ממשפחה כפרית.
כשישבנו לידו, לא בירכנו לשלום ובמשך כל הזמן לא הוציא
הגה מפיו. אינני יודעת אם נהג כך מתוך ביישנות איכרית, או
מתוך גאוה גרמנית. נוטה אני להסבר הראשון.
הנסיעה בריקשה לא ארכה אלא דקות ספורות, אך בעינינו
דומה היה כל רגע לנצח. בהגיענו אל המשמר הושיט החייל
שישב ביני ובין אחותי את ידו לברכה נאצית וקרא "הייל
היטלר!"
החייל שליד שער הגיטו השיב ונתן לנו מיד לעבור.
זדאנאק הוסיף לנסוע כברת דרך קצרה, נעצר, הודה לגרמני
ואמר לנו כי בבית שלידו נעצרנו הכין חדר בשבילנו. הוצאתי (66)
את טבעת הזהב של אמי שהיתה תפורה בתוך כיס חולצתי
והצעתיה לחייל הנאצי. אך הוא סירב לקבלה ואמר כי עשה
את אשר עשה לא למען כסף, אלא מתוך ידידות לזדאנאק.
זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי בגיטו ניצוץ אנושי
ביחסו של גרמני ליהודי. לא ידוע לי אם הגרמני הזה נדבר
מראש עם החייל ליד השער, שיתן לנו לעבור. אפילו כך
הדבר, היה במעשהו משום הסתכנות רבה, כי פלוגות שיטור
נאציות סיירו אז ברחובות הגיטו ובדקו ניירותיו של כל
עובר ושב. אילו תפסו אותנו, היו הורגים במקום את שלושתנו –
זדאנאק – אחותי ואותי – והחייל הנאצי, אפילו נמנע
ממנו גורלנו היה ודאי נשלח מיד לחזית הרוסית. מעשהו
של הגרמני הצעיר הוכיח לי כי הניצוץ האנושי עוד לא כבה
כליל אף בקרב הגרמנים.
המאמץ המסוכן להצילנו שעשה הבחור הזר לנו כמעט
לגמרי, היה בו משום הוכחה שניה כי אף בימים טראגיים
אלה שבהם נאלצו תושבי הגיטו, כחיות רדופות, לדאוג קודם
כל לעצמם, היו עוד אנשים שחשבו גם על זולתם. זדאנאק
כבר איבד את כל משפחתו ואת כל הקרובים לו, ואנו היינו
הידידים היחידים שנשארו לו. כאשר תפס כי על ידי ידידותו
עם הגרמני הצעיר יוכל להצילנו, לא נרתע מלסכן את חייו
ובא לחפשנו ברחוב מילה הסגור ומסוגר.
במשך ימים אחדים לא עזבנו את דירתנו החדשה. נמנענו
מלצאת לרחוב, אף על פי שבהשוואה עם הגיהנום
שברחוב מילה, נראו לנו החיים בחלק האחר של הגיטו שקטים למדי.
אבל כה מפוחדות היינו, עד שפחדנו מפני צל של עצמנו. גם היתה
סכנה שמשמר נאצי יעצור אותנו וידרוש תעודות שלא היו
בידינו. ישבנו איפוא בחדר ומבקרנו היחיד היה זדאנאק שגם
קנה בשבילנו קצת מזון.
חלפו ימים אחדים ולפתע פתחו הנאצים את המלכודת
שברחוב מילה. לא ידענו אם עשו זאת מתוך שעייפו מן החיפושים
אחרי הבונקרים, שהיו מוסווים בצורה דמיונית ממש, או שזו
היתה תחבולה כדי לפתות את היהודים שיצאו ממחבואיהם. (67)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה