הגיטו. להוריו היתה חנות סבון, נרות ונפט, וכל אימת שבאתי

לקנות משהו, התבונן בי זדאנאק בתשומת לב רבה. בסך הכל

ראיתיו פעמים ספורות, אך בהפגשנו עתה שוב – שמחנו מאד.

אותו זמן כבר איבדתי כמעט כל ידידי ונצמדתי אליו כאל אדם קרוב מאד.

זדאנאק היה בחור פשוט ובישן כבן 20. חסרו לו שתי

שיניים קדמיות שאיבד באיזו תיגרה, והוא קימץ את שפתיו

בצורה בלתי טבעית. הוא סיפר לי כי זה חדשים אחדים עובד

הוא כמכונאי אצל גרמני אחד שהבטיח להצילו יחד עם אמו.

אבל בבואו לרחוב מילה נודע לו שאמו גורשה לפני יומיים.

מיד הציע לי שכאשר יבוא הגרמני לקחתו, יצרף אותי אליו במקום אמו.

סיפורו נשמע לי מוזר. לא יכולתי להאמין שגרמני יבוא

להצילו ועוד יקח אותי במקום אמו. הדבר עורר בי חשד לגבי

זדאנאק וכאשר שאלני באיזה בונקר אני מסתתרת, לא גיליתי לו

את מקום המחבוא.

אותו יום אכלנו זו הפעם הראשונה זה חדשים  ארוחה הגונה.

שהכינה אחותי נינה. חמרי המזון באו מן המלאי שהביאה

עמה הדודה לרחוב מילה. היום והלילה שלאחריו עברו בשקט,

אך למחרת היום הפתיעונו הנאצים בפקודה חדשה: הם ציוו

על כל העובדים בבתי המלאכה של הגיטו להתייצב ברחוב

לשם בדיקת תעודותיהם. אלה שהתייצבו בקבוצה הראשונה,

עברו את הבדיקה יחד עם ילדיהם, בתנאי ששני ההורים עבדו

בבית מלאכה אחד. אך אחרי שעות אחדות חל שינוי והנאצצים

החלו להפריד את הילדים. התחוללו אז מחזות טראגיים. אמהות

רבות התחננו אצל הנאצים לשלחן יחד עם ילדיהן, והגברים

השתדלו לעכב את נשותיהם בתקוה להציל לפחות אותן.

כך נמשכה הבחירה הנוראה. כאשר הגיע תור הקבוצה שאליה

השתייכו הדוד והדודה שלי, הם עטפו את ילדתם הכחושה,

בת העשר בתוך שמיכה קשורה לתרמיל גב וקיוו לעבור כך

את הבדיקה. תרמיל הגב של דודי לא היה שונה בהרבה מן    (58)

  

התרמילים שבתוכם נשאו גברים ונשים אחרים את כל רכושם.

בהגיע דודי למרחק צעדים אחדים מן המשמר הגרמני , הבחין

ברגש של בעתה כי החייל העומד ליד השער, דוקר בפגיונו

כל התרמילים וכי מתרמילים אחדים נוטף דם. הרי שדודי לא

היה היחיד שעלתה במחשבתו התחבולה להבריח ילד בתרמיל גב.

ברגע האחרון קפץ הדוד מן השורה ורץ אל השער ברחוב מילה,

מקום שם עמדנו נינה ואני והשקפנו בעד סדק לראות אם

יצליחו לעבור עם הילד. הוא נכנס לשער, זרק לנו את התרמיל

עם הילדה העטופה וקרא: "שמרו עליה! עוד נשוב לקחתה".

ומיד התרחק.

לא ידעתי אז לאיזה נס מצפה דודי או אם תכנית הצלה

סודית נתבשלה בראשו. אך לא זו העת להרהורים רבים. הכנסנו

את התרמיל לחדר והוצאנו את רישה המעולפת שהיתה

קרובה להחנק בתוך השמיכה. לאחר שהתאוששה הילדה, סיפרנו

לה מה אירע ומוזר: רישה בת העשר אף לא בכתה.

הבת היחידה המפונקת, שלמענה לא היה דבר יקר בעולם,

הקשיחה בשלוש שנות הגיטו והגיבה כאדם מבוגר ובשל.

התפעלתי מהתנהנגותה האמיצה של הילדה ונשבעתי בלבי

לשמור עליה כעל בבת עיני.

נינה ואני לא השתייכנו לשום קבוצת עבודה. נשארנו בלי

כל תעודות ולא היתה לנו ברירה אלא להמשיך בחיים הקשים

של "פראים" ולקוות שאולי בכל זאת נזכה לראות בסוף המלחמה.

חיפשנו את סבתא, אך היא נעלמה בלי להניח סימן

אחריה. שלושתנו הסתתרנו במרתף שברחוב מילה 46. לפני כן

היה שם נוח למדי, אך עתה נוספו אנשים רבים והצפיפות

היתה ללא נשוא. פשוט לא היה מקום לשבת. היו בתוכנו משפחות

עם ילדים. הם הבינו כי אף בכי חרישי מסכן את חיי

כולנו והאמהות השתמשו באמצעים שונים כדי להרדים את הילדים.

אבל הנאצים דרכו ממש על רגלינו. לאחר שקבוצות העבודה

האחרונות גורשו מרחובות מילה וניסקה, גדרו הנאצים קטע

מרחוב מילה לאורך ארבעה גושי בנינים והחלו "לעבד" בית    (59)

,