נמשך שעות אחדות ובמשך הזמן הזה התרחשו לנגד עיני

מחזות מזעזעים רבים.

אותו יום הובאו לאומשלאג-פלאץ הילדים מבית היתומים

של יאנוש קורטשאק. הסופר והמורה הגדול הפך בגיטו לאגדה

והוא נערץ על ידי הכל בשל האהבה הגדולה שבה טיפל

בתומי הגיטו. מעריציו הרבים בצד הארי הציעו בלי הרף

את עזרתם להצילו, אך הוא דחהאת כל ההצעותהאלה,

נשאר עם ילדיו, דאג להם כאב ויחד איתם הלך למוות.

בעמדי בשורה בכיכר עקבתי אחר ד"ר קורטשאק, כשהוא

מתקדם עם הילדים לעבר קרונות המשא. אם ילד התייפח,

מיהר הוא אליו ליטף את ראשו והשתדל להרגיעו. הילדים

תפסו מקום ניכר בטור הארוך ובשקט החזיקו זה בידו של זה.

בהגיעם אל הקרון המיועד להם, לקח ד"ר קורטשאק ילד

אחד בזרועותיו ובראש מורם נכנס ראשון לקרון.

בזה אחר זה נתמלאו הקרונות וננעלו. הנאצים דייקו

להכניס מאה איש לכל קרון. ברגע מסויים הבחנתי בבחור

רזה וגדול קומה כבן 19 – 20 שניגש אל קבוצת הקצינים

הנאציים שהשגיחו על משלוח המיטען האנושי. הבחור נשא

תחת זרועו כינור ופרווה – כל מטענו. בגרמנית רהוטה

פנה אל הקצינים הנאצים בבקשה שירשו לו להיכנס לקרון

שאליו נדחפה זה רק אימו. הנאצים הסתכלו בלעג בבחור

היהודי שהעז לפנות אליהםבבקשה כזאת, אך אחד מהם

ענה בצחוק: ,אם תנגן לנו משהו שימצא חן בעינינו, נרשה לך".

הבחור השליך את הפרווה על האדמה, הוציא את הכינור

ופתח בנגינת "מרש האבל" למנדלסון. באומשלאג-פלאץ

שקודם רעש כגיהננום, השתרר בבת אחת שקט. הצלילים

העדינים והעצובים שזרמו מן הכינור לוו בצעדי היהודים

שהתקדמו לאיטם אל הקרונות. לפתע נתן אחד הקצינים סימן

לבחור שיפסיק את נגינתו ויכנס לקרון אמו. מיד אחרי כן

נעלו החיילים הנאצים את הקרונות והרכבת זזה ממקומה.

הנשארים נבדקו שוב בדיוק כפי שארתור שיער מראש.     (46)

בעלי תעודות העבודה שוחררו וארתור כהן ואני היינו בין המאושרים.

אך התביישנו להסתכל בעיני האנשים לידנו

שהושארו בכיכר.

בשובי לבית הדפוס מצאתי את אחותי במצב של התמוטטות

וארכה השעה עד שהתאוששה והחלה לחבקני ולנשקני.

גם הפועלים קיבלוני כולם בלבביות רבה ואחדים מהם אף

התנשקו אתי. שובי מן ה"אומשלאג-פלאץ" הפתיע את כולם.

לשאלתי מנין ידעו שנחטפתי, השיבו כי שיערו כך משום

שאותו יום חוסל הגיטו הקטן לחלוטין.

במשך הימים הקרובים לא יצאתי מפתח הבית. התנסיתי

דיי ופחדתי לצאת לרחוב. גם בבית הדפוס עצמו לא היו

עוד החיים בטוחים. יומיים אחר שובי נכנס אלינו ברנש

בלתי מוכר ואיים כי אם לא ניתן לו 5000 זלוטי, ילך

וילשין שהסתרנו במפעל מקלט רדיו. תחילה לא היה ברור

אם הברנש הוא יהודי או פולני ממוצא גרמני – "פולקס דויטשה",

ואחותי כבר היתה מוכנה לתת לו את הכסף. אך

הייתי נגד מתן זלוטי אחד. לא כל כך לכסף חרדתי

אלא מפני הסכנה להיות קרבן של סחיטות תכופות מפני

הברנש הזה.

כשהתברר לי, אחרי שיחה קצרה אתו שהוא יהודי, לבשתי

עוז ואמרתי לו כי אמסרהו מיד לידי הגרמנים בתור סחטן,

כן הכחשתי נמרצות שיש לנו רדיו. זה פעל. האיש הסתלק

אך איים שעוד יחזור. אותו לילה לא עצמנו עין, אבל לא

ראינו עוד את פרצופו.

המפעל עבד לסרוגין ובכספי הרווחים קנינו מזון לכל.

עצם השגת המזון היתה מבצע לא פשוט, אף אם נתעלם

מן המחירים שגעו משעה לשעה. נשי הפועלים עסקו בבישול

וכולנו חיינו כמשפחה אחת. כל יום שחלף בלי אסון היה

מאורע. בחוסר סבלנות ציפינו לרדת הלילה ובדפיקות לב

פגשנו כל בוקר.

ביום 27 באוגוסט 1942, בדיוק חודש ימים לגירוש הורי

ואחותי הצעירה, הופיעה בחצר של גאנשה 6 יחידה של     (47)

רחוב גאנשה 6, 27 באוגוסט 1942, אומשלאג-פלאץ, הגיטו הקטן, ארתור כהן,