ערומות, כי הפגישה אתנו לא עשתה כל רושם עליהם.אך

בקרבנו עדיין לא פג לגמרי רגש הבושה. ועל אף הזעזועים

הקשים של הימים האחרונים, היתה זו בשבילנו חוויה מכאיבה

להראות ערומות לעיני הגברים, אולי משום שהגברים האלה

היו משלנו ולא רק גרמנים.

לאחר שהוחזקנו ערומות באולם במשך שעות אחדות

הוכנסנו סוף סוף למרתף וכל אחת מאתנו קיבלה מערכת

בגדים שלמה: חצאית ישנה וחולצה. משם הובלנו אל צריף

המגורים שלנו שעמד בשדה "א". היה זה מחנה ענקי, ללא

סוף ובו מאות צריפים. הצעידה מן המרתף אל צריפנו ארכה

שעה וחצי. בדרכנו עברנו על פני מקומות רבים שהיו מגודרים

בחבל דוקרני. בכל מקום עסקו קבוצות גדולות של

אנשים בעבודות שונות. במקומות אחדים ראינו גברים מיוגעים

לבושי קרעים, ובאחרים – נשים חיוורות פנים, גם

הן במצב עלוב. כולם ראשיהם מגולחים ופניהם – עצמות

מכוסות עור צהוב. יכולת להבחין בין גבר לאשה רק על פי

מלבושיהם המטולאים והקרועים.

בשדה אחד היתה גדר התיל מכוסה לכל אורכה בשמיכות

צבאיות צהובות. לא יכולנו איפוא לראות מה מתרחש שם.

אך פה ושם הציצו מבין השמיכות פני נשים מצומקות עם

עיניים מפוחדות. מדי פעם בפעם נשמע קול לוחש מבין חוטי התיל,

שניחמנו לא לפחד, כי מובלים אנו למקום עבודה ושם

לא יארע לנו "רע".

נשים אחרות סיפרו בקול בוכים כי הן עובדות בכבשן וכל

שלושה שבועות מוחלף צוות העובדים. אלה שסיימו את

תקופת העבודה נשלחים בעצמם אל הכבשן ובמקומם מובאים

אנשים מן המשלוחים החדשים. אחדות מן הנשים האלמוניות

התלוננו בקול כי שלושת השבועות שלהם כבר מתקרבים

לקיצם. לא אחת מהן סייעה לשרוף את אמה שלה או את אחותה.

למחרת הובאנו על ידי מפקד השדה שלנו לתוך צריף שבו

קעקעו נערות יהודיות בהשגחת שני קצינים נאצים, מספרים           (144)

בזרועותינו. הן עשו זאת בעזרת עטים חדים ודיו מיוחדת.

תחילה חרתו אות, שציינה את השדה שאליו אתה שייך,

ואחריה בה המספר. אני קיבלתי את המספר: "A24498" .

"עכשיו אתן כבר חתומות" – אמרה לנו בחיוך ציני המפקדת,

שנשאה אף היא מספר על הזרוע.

מפקדת שדה "א" שלנו היתה יהודיה מסלובאקיה,

היתה לבושה נאה וגם ראשה לא היה מגולח – או אולי כבר

הספיקו שערותיה לחזור ולצמוח. כל משגיחות הצריפים

(Block Aiteste) בשדה שלנו מוצאן היה מסלובאקיה. הן

באו לאושויץ עוד בשנת 1942 ותפשו את "העמדות החשובות ביותר"

במחנה. נשנתה כאן ההיסטוריה של לובלין ומאידאנאק:

יושבי המחנה הותיקים האמינו כי בשנתיים שהם

התענו באושויץ חיינו אנו "חיי מותרות" בגיטאות, ומשום

כך התייחסו אלינו בשנאה. נשי סלובאקיה הציקו לנו באכזריות

לא פחותה מזו של הגרמנים ולעתים אף גרוע יותר .

לעולם לא הוברר לי אם הסיבה היתה בכך שהסבל הגדול

עורר בהן את האינסטינקטים השפלים ביותר החבויים בנפש

האדם, או נשים אלו היו תמיד חלאת המין האנושי.

משכבינו בצריף לא היו אלא קרשים ערומים ובשכבנו

לישון שמנו את הנעליים תחת מראשותינו. הצריפים הבהיקו

בנקיונם. הקרשים הערומים, גופינו הצמוקים וראשינו המגולחים

לא היו מטרה מושכת לכינים. בדרך פשוטה זו פתרו

הגרמנים את הבעיה הסניטרית במחנה.

אך הם לא שכחו גם את צרכינו התרבותיים ובכל צריף התנוססו ציטאטות

מדברי הוגי דעות גרמנים כגון: ,העבודה מעניקה חרות",

"העבודה מרבה ששון", "מלה בסלע – שתיקה בתרי" –

ועוד מחשבות עמוקות כאלה. כאשר לאחר 14 שעות עבודת – פרך

נפל מבטנו על הכרזה הגדולה ביותר בצריף: "העבודה ממתיקה את החיים" –

נעשה לנו מר שבעתיים בפה.

אולם במיוחד נזדעזענו כאשר ראינו באושויץ לראשונה

את פנינו משוקפות – לא במראה, שלא היתה בנמצא במחנה,

אלא בזגוגית חלון הצריף. עמדנו בקבוצה ליד החלון, שצידו             (145)