פרק חמישה עשר
והשמים מכוסים עשן
אחרי שני שבועות שקטים בכלא של טומאשוב-מזוביאצקי
שוב הובלה קבוצת הנשים שלנו אל תחנת הרכבת והועמסה
על רכבת משא שיצאה בכיוון בלתי ידוע. אחר שעות אחדות
של נסיעה נעצרה הרכבת ובהיפתח הקרונות מצאנו את עצמנו
ליד הכניסה אל מחנה העבדים: אושוויץ – בירקנאו. מעל שער
הברזל הגבוה התנוססו המלים: "העבודה מעניקה חרות
(Arbit macth frei).
קבוצתנו הובלה למרתף. באולם הראשון נצטווינו
להתפשט
ערומות ונשים יהודיות אחדות שעמדו מוכנות עם
מכונות
גזיזה גדולות בידיהן, גילחו את ראשינו למשעי.
אחר כך
ציוו עלינו להשאיר את כל חפצינו ולקחת איתנו רק
נעליים ולחם
- אם היה לחם למישהו.
שלוש נשים בקבוצתנו היו להם אתן ילדים, הקצין
הנאצי,
שטיפל במשלוחנו הודיע שהילדים יורשו להישאר עם
אמותיהם,
אך בהכנסנו לאולם שני ושם בעת בדיקת הנעליים,
נתגלה שעון אצל אחת הנשים, ציווה הקצין הנאצי
בתורת
עונש, למסור את הילדים. כל שלוש הנשים התחננו אז
לפניו
שירשה להן להתלוות אל ילדיהן – אל המוות.
עברנו לאולם שלישי שבו נמצאו גברים רבים –
יהודים,
פולנים וגרמנים, שעסקו במשלוחים החדשים ומיינו
את
הבגדים וחפצים אחרים של החדשים. בזהירות קשרו
שיחות
אתנו והשתדלו להיוודע מאין באנו, היכן מצויים
עוד יהודים
ואם קיימים עוד מחנות עבודה אחרים חוץ מאושויץ-
בירקנאו.
גברים אלה
כנראה כבר היו רגילים להימצא בין נשים (143)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה