החיצוני היה מכוסה שכבת אפר כחול, שהרוח הדיפה מארובת

הכבשן. אף אחת מאתנו לא הכירה את עצמה וכמעט כולנו

התחלנו באופן אוטומטי לעשות העוויות שונות וגם תנועות

ידיים. זאת היתה הדרך היחידה להבהיר מי הוא מי. הסתכלתי

בשמשה, עשיתי את העוויותי המיוחדות ועדין לא האמנתי

כי אכן, אני היא. ראיתי בשמשה ראשים מגולחים, פני עצמות

חיוורות ועיניים שקועות וכבויות למחצה. הבטתי בדיוקני

ופני נראו לי כה זרות ופראיות, עד ששאלתי את עצמי

בלחישה: "האומנם זו אני?" אותה תמיהה קראתי בפניהן

של כל הנשים האחרות סביבי. ברחתי ראשונה מן החלון

ופרצתי בבכי.

מאי 1944. הימים כבר ארוכים, אך למיפקד העירו אותנו

בעוד חושך בחוץ. לא אחת עמדנו בחוץ קפואות במשך שעות

וחיכינו לבואה של "זקנת המחנה" בליווית קצין נאצי. ערומות למחצה ,

יחפות ומורעבות התרפקנו זו על זו בשורה הארוכה

וכל פעם הזכירו לנו הקאפו בעזרת המגלבים שבידיהם כי

עלינו להתיישר ולהתרווח. בשעות שחר אביביות אלו נשאנו

עינינו לשמים והתפללנו להופעת קרני השמש החמות.

בימים הראשונים לשהותי באושויץ השתניתי עד כדי כך

שחברותי מראדום גילו בי פתאום דמיון לפושטת יד אחת

בראדום, צעירה ומטורפת, שקראו לה "סמרטוט" – על שום

הסמרטוטים שבהם היתה עטופה. לא הרגשתי רוממות רוח

מן הדימוי הזה, אך גם לא נעלבתי, כי בראותי את חברותי

שראשיהן היו מגולחים בדיוק כראשי, וכמוני לבשו סחבות,

חשבתי כי כולנו נראות כפושטות יד עלובות ובכולנו מתגלים

סימנים ראשונים של טירוף הדעת.

מן הבוקר ועד מאוחר בלילה ראינו את העשן האדום והסמיך

מיתמר מארובת הכבשן. בלילה התפשטה הלהבה על פני

משטח עצום של השמים. הכבשן ותאי הגז היו רחוקים למדי

משדה "א" שלנו, אך ראינו בבהירות איך מגיעים משלוחים

חדשים של אנשים הנשלחים ישר אל תאי הגז.

עבדנו הרחק מצריפינו ועיקר עבודתנו היה סחיבת לבנים              (146)

ועצים לבניינים חדשים. בדרך לעבודה היינו פוגשות קבוצות

אחרות ובלי הרף חיפשנו בתוכן פנים מוכרות. בוקר אחד,

בדרך לעבודה, היינו עדים לבואו של משלוח חדש. המלווים

הנאצים השמיעו מלה שפרושה היה כי המשלוח בא

מטרזיינשטט. היו בה כמה אלפי נשים וילדים. כולם היו

לבושים נאה והנשים אף חבשו כובעים ונעלו נעליים גבוהות עקב.

אך כה נחלשו במסע, שבהליכתן התנודדו על רגליהן

כשיכורות, בהגיען אל תעלת המים שהקיפה את המחנה,

התנפלו נשים רבות עם ילדיהן על המים כדי לרוות את הצימאון.

נשים וילדים הוסעו במשך ימים רבים בקרונות נעולים,

בלי אוכל ובלי מים, וכה צמאים היו, שבראותם את המים

חשו לשתות ורבים נפלו לתוך התעלה העמוקה. אלה שידעו

לשחות  והחזיקו עצמם על פני המים, נורו על ידי הנאצים .

אחר רגע האדימו מי התעלה מדם ולבותינו שתתו דם אתם.

מן המשלוח הזה לא נשארה נפש חיה. אלה שלא טבעו או

נורו בתעלה, שולחו בלי שהיות לתאי הגז.

יומיים לאחר מכן, בצעדנו כרגיל לעבודה, הכרתי בתוך

קבוצת גברים שעברו על פנינו קרוב רחוק שלי, בולאק רוזן.

היכרתיו במבט ראשון, כי הוא השתנה מעט מאד. בקראי

את שמו ניגש אלי בריצה ושאל לשמי. לפני שהספקתי

להשיב על שאלתו אמר שהכיר אותי, כי דומה אני מאד לאבי.

רק שאל באיזה שדה אני נמצאת ואם אחותי נינה

אתי – ומיהר לחזור אל קבוצתו.

אותו ערב בא בולאק רוזן לצריפנו וסיפר, כי זה שנתיים

ומעלה שהוא נמצא באושויץ. נשלח עם אחד המשלוחים

הראשונים שיצאו מגיטו וארשה. כמעט כל חבריו לגורל

כבר אינם בחיים, אך הוא הצליח איכשהו לחיות את עצמו

ועתה לא רע לו. הוסיף שהוא עובד במיון הבגדים של המשלוחים

החדשים וכי לעתים קרובות למדי מוצא הוא בבגדים

דברי ערך שהוא מחליף עם הגרמנים במזון. ואכן, הביא אתו

למעננו לחם ונקניק. כן סיפר שבדרך אלינו כבר הספיק             (147)