אחר בית, מחבוא אחר מחבוא. בגלותם מחבוא תת קרקעי,

פקדו שכל הנוכחים יצאו בידיים מורמות. אם החבויים לא

השיבו או רק חלק מהם יצא, פוצצו את המרתפים ברימוני יד

ועוד הוסיפו עליהם פצצות גז.

חלפו שלושה ימים של חיפושים מרוכזים כאלה ברחובנו,

שנמשכו משעה 4 לפנות בוקר ועד 11 בלילה. ביום הרביעי

החלו להתקרב אל הבונקר שלנו. כנראה הגיעו אליהם איזה

הדים ממחבואנו התת קרקעי והם דפקו ברצפות שמעל למרתפים

בתורם אחר הכניסה אל המחבוא.

הכניסה אל הבונקר שלנו הוליכה דרך שורה של מרתפים

שהיו מלאים קרשים ולבידים. בתוך הקרשים האלה היה כעין

פרוזדור, אך הוא היה כה מסובך שנמנענו מלעבור בו ביחידות,

כי אפשר היה לתעות וליפול לתוך איזה חור שאין לצאת

ממנו. אף על פי כן שמענו בשעות אחר הצהריים המאוחרות

את הגרמנים קופצים על גבי הקרשים לא הרחק מן הכניסה

אל מחבואנו. עצרנו את הנשימה וברגע זה של מתיחות החל

פתאום תינוק אחד לבכות. אמו כיסתה מהר בידה את פי התינוק

אך בשום אופן לא הצליחה להשתיקו. הבחנו איך הגרמנים

נעצרים ומקשיבים, ואז חנקה האם במו ידיה את תינוקה.

כל זה קרה במשך שניות אחדות. בשתיקה הפנינו כולנו את

עינינו אל האם האומללה שהבינה כי באותו רגע תלויים חיינו

בה ובתינוקה. היא עצמה ניתקה את פתיל חייו של תינוקה

הגועה בבכי כדי להציל חייהם של קרוב לשלוש מאות איש.

לאחר שהרחיקה ידיה מן התינוק המושתק – התעלפה.

מאוחר בלילה חזרנו אל חדרנו. לא היה לנו עוד כוח ולא

מצב רוח לבשל משהו, אף על פי שבמשך כל היום הזנו את

עצמנו בקצת גריסים קרים שבישלנו יום קודם לכן ולקחנו

אתנו אל המחבוא. שלושתנו – נינה, רישה הקטנה ואני –

היינו במצב של היסטריה. אחר חצות הלילה דפק מישהו על

הדלת. נרעדתי בראותי לפני קברן, אחד מאנשי פינקארט

שהוסיפו לשאת בגיטו את מדיהם – מקטורן שחור וכובע    (60)

אך הקברן הצטחק ובקבעו שהכתובת נכונה, הודיע כי הביא

לנו מכתב מהורי רישה.

רישה בת העשר החלה לבכות מרוב שמחה כי היתה בטוחה

שהוריה שכחוה או אינם עוד בחיים. על אף גילה הרך ידעה

רישה כי הורים רבים הפקירו ילדיהם כדי להציל את עצמם.

כשם שהיו אמהות שנאבקו על הליכה למוות יחד עם ילדיהן,

כן היו גם אמהות אשר דאגו קודם כל להציל את עצמן. רישה היתה

לכן נרגשת מאוד בשמעה שההורים שלחו במיוחד את הקברן

כדי שיביא אותה אליהם.

מלבד הגרמנים, היו הקברנים היחידים שהיו רשאים להיכנס

לרחובות הסגורים, שכונו "הדוד". הם נהגו לבוא בלילה

עם עגלות יד כדי להוציא את המתים. הדוד והדודה פנו אל

אחד מאנשי פינקארט והציעו לו סכום כסף גדול אם יוציא

את שלושתנו מרחוב מילה "בתור מתים" ויביאנו לבית החרושת

ברחוב נובוליפקי, מקום שם קיוו להשיג בשבילנו תעודות עבודה.

נדברנו עם הקברן שיבוא לקחתנו בלילה הבא

ומיד החלנו לתכנן תכניות איך נבצע את הבריחה.

לקברן היתה עגלה סגורה שבה הכניס ארבע גויות. מובן

שלא יכול לקחת את כולנו יחד כי הגרמנים היו פותחים את

ובודקים אם מובלים בהן מתים בלבד. לכל היותר

יכול להעביר בבת אחת שניים מאתנו – אך את מי קודם?

אני לא רציתי להפרד מאחותי ואף אחת לא רצתה לערוך את

המסע בלווית... שלושה מתים. גם רישה לא רצתה להיות

לבדה. את ההחלטה למעננו קיבל הקברן עצמו, שהודיע בהחלטיות

כי יוביל אותנו אחת, אחת מאחר שזוהי הדרך הבטוחה

ביותר. הוא צחק מפחדנו מפני המתים והעיר בנימה פילוסופית:

"מוטב שתפחדו מפני גרמנים חיים ולא מפני יהודים מתים.

מתים מביאים מזל טוב". הקשבתי לדברי הקברן שאמרם

באמונה רבה, וחשבתי כי אין זאת אלא שאינו שפוי בדעתו.

למחרת לא חדלנו להתנצח כל היום במחבוא, איך לנסוע

בתוך עגלת המתים. בכל כוחנו רצינו לחמוק מרחוב מילה

שהיה מלכודת מוות, אך מצד אחר קפא הדם בעורקינו בחשבנו     (61)