יום אחד ניתנה פקודה כי על יושבי הגיטו למסור כל

מקלטי הרדיו ומעילי הפרווה. מעילי הפרווה היו נחוצים לצבא

הנאצי לצורך מלחמת החורף הקשה ברוסיה. שתוכננה כבר

אז. את מקלטי הרדיו לקחו, כדי שאוכלוסיית הגיטו לא תדע

על המתרחש בעולם החיצון.

הורי לא מסרו את מקלט הרדיו ולא את מעילי הפרווה.

את המקלט הגדול קברנו במרתף בית – החרושת ובעד זהובים

אחדים קנינו מקלט ישן, כדי שיהיה לנו מה למסור לגרמנים

ולקבל אישור מסירה. את מעילי הפרווה הטובים שנותרו

לנו לפליטה, קברנו גם כן בתוך תיבת מתכת ולגרמנים מסרנו

כמה מעילים מרופטים עם צווארוני פרווה שחוקים, כדי

לקבל אישור שני.

עם סגירת הגיטו, חידשתי את לימודי בבית – הספר. האמת

היא שבית – הספר בא אלי. הגימנסיה היהודית שאחותי נינה

גמרה אותה ארגנה "חוגים גימנאזיאלים" סודיים. כמו בזמנים

רגילים, כן עתה נקבע לכל מקצוע מורה מוסמך והלימודים

התנהלו על – פי תכנית מדויקת. יום יום נפגש החוג שלי, בן

שש בנות לחמש שעות לימודים. למען הזהירות נערך כל

שיעור במקום אחר. השיעור בחשבון למשל, נתקיים בשעה

9 בבוקר אצלי בבית, מ 10:15 עד 11:15 למדנו לאטינית

בביתה של תלמידה שניה, הסטוריה למדנו משעה 12:30 עד

1:30 בביתה של תלמידה שלישית וכן הלאה – חמש שעות

מלאות של לימודים.

זוגות, זוגות הלכנו משעור לשיעור ועיינינו פקוחות לראות

אם אין עוקבים אחרינו. אמנם נפחדנו מפעם לפעם, אך גם

לזאת התרגלנו.

במפעלו של אבי נמשכה העבודה באופן נורמאלי יחסית.

העסקים היו לא רעים ולעת עתה לא סבלה משפחתנו

רעב. הנאצים מינו משגיח על כל בתי – הדפוס בגיטו. הוא

היה "פולקס – דויטשה" – פולני ממוצא גרמני. תפקידו היה

להשגיח שיבוצעו עבודות הדפוס השונות בשביל שלטון

הכיבוש. הוא נהג לבוא מפקידה לפקידה לביקורת וכמו  (26)

בבתי – דפוס אחרים, כך קיבל גם אצלנו את השוחד המתאים

והלך לו. בדרך זו יכולנו לבצע, מלבד העבודות הרשמיות, גם

הזמנות פרטיות ואלה נתנו לנו הכנסה נאה.

המפעל שלנו שנקרא "פוליגראף", היה אחד המפעלים

החדישים ביותר מסוגו בפולין ועד לפרוץ המלחמה הדפסנו

בעיקר דברי פרסומת למוצרי מזון: תוויות לבירה, למיצי

פירות, לשימורים וכו'. גאוותו של אבי היתה על כך שבמשך

תקופה ארוכה עבד אך ורק בשביל מונופול – הגפרורים הפולני.

זה היה מאורע, כי רק לעתים רחוקות קיבלו יהודים הזמנות

ממפעלים ממלכתיים.

עבודת הדפוס שעשינו בשביל שלטוון הכיבוש הנאצי, היו

רובן הודעות – פקודות לאוכלוסיה. במשך זמן מסויים הדפסנו

גם מפות שונות, בינהן מפות העיר וארשה שהועתקו ממפות

פולניות, אך בתרגום גרמני ועם שמות חדשים לרחובות,

שהגרמנים שינום. כן הדפסנו דברי פרסומת למפעלים פרטיים.

אותו זמן עשה אבי נסיונות להדפיס על בדי טכסטיל. אחרי

מאמצים ממושכים עלה בידו להגיע לתוצאות נאות וכך

החלנו להדפיס על בדים פשוטים פרחים צבעוניים ותמונות –

הווי פולניות שונות. את השרטוטים להדפסות – הבד עשה הצעיר

המחונן סאלאק  רבינוביץ שהועסק זה שנים כמשרטט בבית-

הדפוס שלנו. מוצאו היה ממשפחה עניה ועבודתו הראשונה

אצל אבי היתה כנער שליח. סאלאק גילה מצעירותו כשרון

לציור ואבא עודדו בכך וגם  איפשר לו לבקר בבית הספר

לאמנות. הציורים שהכין סאלאק בשביל הדפסות – הבד במפ-

הצטיינו במקוריות רבה. את הבד המודפס גזרנו למטפחות

ראש, אשר בשנות המלחמה תפסו את מקום הכובעים.

המטפחות הוברחו מן הגיטו והופצו בפולין כולה. ההברחה

דרך חומות הגיטו נמשכה יומם ולילה. הפועלים היהודים,

שהועסקו על ידי הנאצים בבנין החומה אדומת הלבנים,

השאירו במקומות שונים לבנים רופפות בכוונה שאפשר יהיה

להבריח דרך הפתחים מזון לגיטו.

פתחים כאלה היו בכל צידי החומה. ברגע שהשומר הנאצי  (27)