תצא חיה מכאן, חידלו מתכניותיכן האויליות לעתיד". נראה,

שאחותי האומללה חשה כי גורלה חתום.

האחראית בצריף שלנו שרדפה ועינתה אותנו במשך כל

החורף, לא שינתה כלל מדרכה אף על פי שהד רעמי התותחים

של צבאות הברית התקרב בלי הפסק והיה ברור כי

מפלת הנאצים קרובה לבוא. יום אחד, כאשר "זקנת הצריף"

החלה לרדוף אותנו באכזריות מיוחדת והלשינה עלינו לפני

"זקנת המחנה", כי אין אנו מחזיקות את מיטותינו בסדר,

החלטנו ללמדה לקח, אף על פי שידענו כי עלולות אנו לשלם

בעד המעשה בחיינו.

עובדה תכנית מדויקת לשם כך, בצורה שהיא לא תדע מי

השתתף בקשר. בלילה אחר כיבוי האור בצריף, החלנו

להרעיש במטרה למשוך אותה מחדרה. נשים חזקות אחדות

מקבוצתנו חיכו עם שמיכה ביד בפרוזדור החשוך וברגע

שהאחראית יצאה מחדרה ובהשמיעה צעקות רצה לאורך

הפרוזדור, השליכו הנשים את השמיכה על ראשה וסחבו אותה

לתוך הצריף. ממיטותינו והרבצנו בה דרך השמיכה

ככל שכוחותינו עמדו לנו. כל אחת שילמה לה בדרך זו

בעד החדשים הארוכים של סבל ועינויים שבהם סבלנו בשקט

לא רק את מכותיה, אלא גם יריקותיה בפנים.

בתחילה צרחה ואיימה, שנשלם  ביוקר בעד המעשה הזה.

אך בראותינו שהיא נחלשת, הפסקנו את המכות וכך, עטופה

בשמיכה נשאנו אותה לחדרה וזרקנוה על מיטתה. ריחמנו

על חייה, לא בגלל הפחד מפני עונש הגרמנים, אלא משום

שאף אחת מאתנו לא רצתה לשאת על מצפונה חייה של אשה

יהודיה, ותהיה חלאת אדם כמשגיחה זו.

אך למעשה לא היתה כל סיבה לפחדנו מפני עונש על

המכות שחלקנו למשגיחה היהודיה. איני יודעת, אם היא

בכלל סיפרה לנאצים על קורותיה. נראה כי היא השתיקה

את הענין משום שחשדה שהדבר יפגע באוטוריטה שלה

והנאצים עלולים עוד להענישה על כך. אולם במשך ימים

אחדים חיינו בפחד ובשובנו כל יום מן העבודה בבית-החרושת                (178)

ציפינו לעונש. אך לא קרה דבר. "זקנת הצריף"

בלעה את הענין.

האויר האביבי הצח הגדיל את תאבוננו והרעב הציק לי

מאד. החלטתי לנסות להשתכר בשביל כמה מנות מרק

נוספות. הנשים שעבדו במטבח כמובן לא ידעו רעב ולכן

השתוקקו יותר להתהדר בלבושן והיו מעונינות להחליף מזון

בבגדים. תרתי איפוא אחר דרך לביצוע עיסקה בשמלה או

בסוודר. מובן שברשותה של כל אחת מאתנו לא היתה אלא

שמלה אחת, אותה לא יכלה למכור אפילו ידעה שתמות ברעב.

אבל עלה בדעתי לשדל את ידידתי סאלה רייזמן שתחליף

את שמלתה הירוקה הנאה בשמלה פשוטה יותר ותמורת זאת

נקבל שתינו מאחת הנשים שבמטבח כמה מנות מרק מיוחדות.

סאלה רייזמן קיבלה את שמלתה הירוקה במקרה, בעת חלוקת

מלבושים במחנה.

עם סאלה רייזמן עשיתי יחד את כל דרך הנדודים מגיטו וארשה,

דרך מאידאנאק, ראדום, אושויץ, ראואנסבריק, עד

מאלהוף. בעלה היה אחד המנהלים של בית הדפוס בגיטו.

היינו מיודדות מאד ועזרנו זו לזו.

ערב אחד אחר העבודה, לקחתי את השמלה הירוקה ונכנסתי

לצריף שבו התגוררו מבשלות המחנה. סאלה ישבה בינתיים

על המיטה עטופה בשמיכה וחיכתה לשובי עם המרק ועם

שמלה אחרת. אך כל הזמן חרדה שמא תכנס המשגיחה לצריף

לעריכת ביקורת והיא תיאלץ לרדת ממיטתה. אבל לא קרה

דבר והעיסקה שלי בשמלה הירוקה הצליחה. אחת המבשלות

התפעלה מן השמלה ומיד נתנה לי את שמלתה ואחר משא ומתן

מייגע הסכימה לתת לנו במשך שבוע ימים שתי מנות

מרק מיוחדות – אחת לסאלה ואחת לי. גם סאלה היתה

מרוצה מן העיסקה. היא רק ביקרה אותי על כך שלא קבעתי

במפורש כמה קליפות תפוחי אדמה צריכות להיות בכל מנת מרק.

אחר שבוע ימים אפשר היה להכיר בסאלה שהעלתה

משקלה. אפילו אני נראיתי טוב יותר, אף על פי שמחצית

מנת המרק שלי מסרתי לאחותי.                      (179)