פרק ששה עשר
הנשים המוזרות
מראואנסבירק
לאחר שכל אחת מאתנו קיבלה כיכר לחם וקופסת ריבה,
הועלינו לקרונות משא שננעלו מבחוץ ואחר שעה קלה יצאה
הרכבת מאושויץ. הפעם נסענו בנוחיות רבה. היינו מעטות
בכל קרון ואף יכולנו להשתרע על הרצפה. כה מעטים היו
היהודים שעוד נשארו בפולין, עד שלא היה לנאצים במי
למלא את קרונות המשא.
חצינו את צ'כוסלובקיה ועברנו דרך חלק גדול של גרמניה
בכיוון לראואנסבריק. ברם כה מיוגעת הייתי, שחסרו לי
הכוח והרצון להסתכל בתחנות הרכבת שעל פניהן עברנו.
אף לא היה לי מושג כמה זמן אנו נוסעים. כמו הנשים האחרות
בקרוני, שכבתי קפואה על הרצפה, ישנתי, נמנמתי ולא חשבתי
על כיוון הנסיעה ואף לא נתתי לי דין וחשבון מן העובדה
שיצאתי חיה מן הגיהנום של אושויץ.
אם הגיע המסע לקיצו נתבהר ראשי וכאשר הגענו אחר
חצות הלילה לראואנסבריק, הרגשתי עצמי נפושה ומוכשרת
לעמוד באירועים ובחוויות החדשים הצפויים לנו.
מאוחר בלילה הגענו לראואנסבריק ששכנה מרחק כמה
מאות צעדים בלבד מתחנת הרכבת. היה ליל אוקטובר 1944 קריר
ובאור הירח המלא נראה המחנה כעיירה ציורית עם שוק,
רחובות צרים ונקיים ושורות ארוכות של בתים קטנים.
הכל מסביב היה עטוף שקט שהופרע רק על ידי הד צעדינו.
אך הרושם הראשון של עיירה נקיה ומנומנמת היה רושם
מטעה, כי מיד למחרת היום נתגלתה לפנינו תהום הרקבון
והאכזריות שבה שקע המחנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה