יומית של לחם וריבה. מלבד זאת ניתן פעמיים ביום מרק
במטבח הגיטו. עד מהרה קיבלנו אנו, מן הקבוצה הוארשאית
מנות אחדות כי יהודי ראדום העשירים העניקו לנו את
תלושי המזון שלהם וכך אכלנו לשובע.
בראותנו איך אנשים סביבנו בגיטו ראדום חיים חיי רווחה
לא רצינו עוד גם אנו להסתפק בלחם, בריבה ובמרקים של
המטבח העממי והתחלנו לחפש דרכים להרוויח משהו כדי
לרכוש מזון טוב יותר. אחדות מנשי וארשה לוו קצת כסף,
קנו קמח, סוכר וביצים, ואפו עוגיות שהגברים מכרון ברחובות.
היו בין יהודי ראדום שקיבלו במורת רוח את רוכלי הרחובות
החדשים ולא אחת הגיעו לאזנינו הערות בנוסח: "שנוררי
וארשה", או "ודאי חיו כך גם קודם לכן". אך אנו לא התרגשנו
מהערות אלה כי ידענו שרוכלים ורשאיים אלה היו לפני
המלחמה תעשיינים מכובדים ונשותיהם הוציאו בשבוע אחד
על מספרות יותר משהרוויחו במשך חודש שלם מאפיית עוגות
בגיטו ראדום. לאחר שעברו עלינו ארבע שנות חיים בגיטו וארשה,
המרד והגירושים, וכן כמה חדשים חשוכים במחנות
המוות האיומים ביותר – אחר כל אלה השקפנו אחרת על
החיים. איש מאתנו לא התבייש עוד בשום עבודה והיינו
נכונים לעשות כל עבודה כדי להשאר בחיים. כמובן, לא
גנבנו, לא רצחנו איש ואף אחת מנשותינו לא חיפשה רווחים
קלים בין גברי ראדום, אך במסגרת העקרונות המוסריים
המקובלים עשינו ככל שיכולנו לעשות למען שמירה על פתיל
החיים. אני למשל, מילאתי מקומן של נערות יהודיות אמידות
בעבודות שונות מחוץ לגיטו. על אף פצעי, יצאתי כמעט
כל יום עם יחידת עבודה שהועסקה בחפירת כבול. הייתי
מתייצבת במקום הנערה שהיתה חייבת בעבודה ותמורת
זאת קיבלתי עשרה זלוטי ליום. היתה לגרמנים רשימה של
כל הגברים והנשים בגיטו הכשרים לעבודה וכל בוקר בדקה
משטרת הגיטו היהודית את הנוכחים ואחר הוציאה אותם
לעבודה. במרוצת הזמן הבחינו השוטרים היהודים שאני (112)
מופיעה במקום נשים אחרות, אך עברו על כך בשתיקה.
חפירת הכבול היתה עבודה קשה וככל שיכולתי עשיתי
מלאכתי רמיה. גם בכך גילו כלפי השוטרים היהודיים יחס
אנושי. ידעו שלא מכבר הגעתי מלובלין ולכן רחמו עלי. אך
ברגע שהתקרב נאצי, המריצוני לחפור או לסדר את הלבנים
החפורות במרובעים ישרים. בדרך חזרה לגיטו הייתי מצליחה
מדי פעם לקנות מאיכרים פולניים שחלפו על פנינו, כמה
בקבוקי חלב או קצת אפונה ואת אלה הייתי מוכרת בגיטו
וצוברת רווח הגון. ברם, "ההון החוזר" העלוב שלי מנע אותי
מלעשות עסקות גדולות יותר.
אחרי שבועות אחדים הוקם סוף סוף בית הדפוס. המנהל
היה יהודי מראדום, ברנש בלתי נעים שהזהירוני עליו כי
הוא משרת בגסטאפו ועלינו להיזהר בכל מלה. המפקח על
בית הדפוס היה גרמני קשיש ושקט, שיחסו אלינו היה אנושי
יותר בהרבה מזה של המנהל היהודי. כמו בוארשה כן ביצענו
כאן בראדום עבודות שונות בשביל שלטונות הכיבוש. הדפסנו
מודעות שהכילו צוווים רשמיים ונייר אריזה לסיגריות, וכן
ייצרנו מעטפות רבות. העבודה הזאת וגם המכונות הישנות
המוכרות לנו היטב, השרו עלינו אוירה ביתית. אך בהסתכלי
במכונות הרהרתי בלי הרף בליאון מ. ובעובדי הדפוס האחרים,
שהודות להם ניצלנו ממאידאנאק. ראיתי משחק משונה של
הגורל בעובדה המעציבה שהם עצמם לא הצליחו להינצל.
בגלל העדרו של ליאון מ. נמשכה זמן כה רב התקנת המכונות
ואלו גם נתקלקלו בלי הרף.
בגיטו ראדום לא פסקו השיחות על המקרה המוזר עם
קבוצת עובדי הדפוס שלנו, שהוצאו מן המחנות והכל האמינו
כי עבודה בבית הדפוס כמוה כביטוח החיים, יהודים עשירים
בראדום הציעו איפה, סכומי כסף גדולים למנהל היהודי
של בית הדפוס שלנו תמורת קבלתם לעבודה. אבל המנהל
הערום חשש שהמפקח הנאצי לא ירשה לו להגדיל את מספר
העובדים, שכלל את קבוצתנו בת שמונים האנשים שנאספו
מן המחנות. החל איפה, לזרוק ורשאים ולקבל במקומם (113)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה