אחותי ואני סודרנו בביתה של משפחה בשם רוזנטל
שהתגוררה עם חמישה ילדים בשני חדרונים. הרוזנטלים נתנו
לנו מיטה וחילקו אתנו פת לחמם. ואכן במשך היומיים
ששהינו בביתם התאוששנו קצת. אחר נמסרו לרשות קבוצתנו
שני חדרים גדולים במחסן והתחלנו להסתדר בהם. כל אחת
קיבלה מזרן קש ודברים נחוצים אחרים למשק בית. היינו
מרוצות לחיות שוב יחד.
גיטו ראדום היו בו רחובות אחדים שהיו גדורים גדר עץ
גבוהה. ליד השער עמד משמר אך הגדר היתה מנוקבת
חורים שדרכם התנהל מסחר עם הפולנים. קל היה גם לעבור
דרך הגדר אל הצד הארי ויהודי ראדום שהשיגו מחבוא אצל
ידידים פולנים סיכנו את נפשם ונמלטו מן הגיטו. כמו
בוארשה כן בראדום צפוי היה עונש מוות ליהודי שנמצא
מחוץ לגיטו.
תנאי החיים בגיטו ראדום היו טובים לאין ארוך יותר מאשר
בגיטו וארשה. בראדום היו בית חולים מצויין ומטבח עממי
מאורגן היטב שממנו נהנו בעיקר יהודים שלא מן המקום
ובמיוחד אנו הורשאיות שמקרוב באנו. בראדום ההרשו הנאצים
ליהודים לקחת אתם לגיטו את רהיטיהם ומטלטליהם. מי
שנזדקק לכסף יכול למכור את חפציו דרך הגדר ולרכוש
מזון. המשטרה היהודית היתה מורכבת מבחורים הגונים,
שתושבי הגיטו הכירום מילדותם. היחסים בין המשטרה והאוכלוסיה
היו איפה ידידותיים, אנושיים. כל יום יצאו מן הגיטו
טורים ארוכים של גברים ונשים לעבודות שונות בצד הארי.
הנאצים הראו עצמם לעתים רחוקות ברחובות הגיטו ובתוך
הרובע היהודי המגודר בראדום שרר חופש יחסי.
בית הדפוס שלנו עדיין לא התארגן ןניתנה לנו שהות
לנשום קצת לרווחה. כמחצית עובדי הדפוס שבאו מלובלין
שכבו בבית החולים. במאידאנאק ובמחנה הריכוז של לובלין
אימצו גם החולים קשה את שארית כוחותיהם לעמוד על
רגליהם כדי שלא יישלחו לתאי הגאז. אך בבואם לראדום
מיד כרעו תחתיהם. אבל כאן היו להם תנאים מצויינים (110)
להבריא. גם גופי היה פצע וחבורה ולא יכולתי לשכב
על גבי ולא לשבת, כתפי, שדי, בטני, רגלי ואףידי היו
מלאים פצעים. הרופאים היהודים בגיטו ראדום שנהגו בנו
יחס אנושי, כינו את מחלתי בשם "אויטאמינוסיס" ונתנו לי
זריקות שונות כדי להקל על סבלי.
חיכינו בחוסר סבלנות לליאון מ. ויתר מומחי הדפוס שהיו
צריכים לבוא מוארשה ולשקם את בית הדפוס. בזכות יוזמתם
אספו אותנו מן המחנות השונים בפולין והביאונו לראדום,
אבל הם עצמם נתקלו בקשיים בקשר ליציאה מוארשה. כל
מאמצינו לבוא איתם במגע עלו בתוהו. אך יום אחד הגיעה
אלינו הידיעה המזעזעת כי מיד לאחר שליאון מ. סיים
בהצלחה את מאמציו להוציא את כולנו מן המחנות ושלח את
מכונות הדפוס לראדום, נורו הוא ואנשיו. מדוע ואיך קרה
הדבר – לא ידענו. נשותיהם וילדיהם נשארו בחיים וחיפשו
בכוחות עצמם דרך להצלה.
הידיעה על מות ליאון מ. ואנשיו לא רק זעזעה אותנו אלא
גם הטילה בנו פחד שמא יגלו הנאצים את כל הענין של
ריכוז עובדי דפוס וגורלנו יהיה כגורלם. אמנם, קל למדי
לברוח מגיטו ראדום, אך לאן? אל מי? מחוץ לגיטו התנהל
ציד איום על יהודים והנאצים שילמו מחיר גבוה בעד גילוי
יהודים חבויים. ערכו של ראש יהודי היה שק קמח או תיבת
סוכר ונמצאו פולנים די והותר שרחרחו ככלבי ציד אחרי
יהודים כדי לזכות בפרס. אמנם היו גם פולנים שהסתירו
יהודים תמורת תשלום ואף בלי תשלום, אבל פולנים אלה
סיכנו את נפשם. מציאת מחבוא היתה איפה כרוכה בקשיים
גדולים ולא חשבנו כלל על בריחה. אך התנחמנו בכך, שלעת עתה
חיים אנו כאנשים, וכל אחד לעצמו קיווה להאמין שאולי
יתרחש לו נס והוא יינצל.
היו עוד בגיטו ראדום משפחות שלמות שחיו בטוב, ישבו
בדירות מסודרות כראוי ואכלו מזון משובח. לאנשים אלה
היה מלאי של כסף ודרך הגדר קנו את הדרוש להם מפולנים
או מיהודים שעסקו בהברחה. כל תושבי הגיטו קיבלו מנה (111)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה