שדימו בנפשם כי גם בגיטו רודפים אחריהם. הוסיפו איפוא
לרוץ ואיבדו זה את זה. מזועזעת עמדה האשה לבדה בגיטו,
שבו לא הכירה אדם ולא ידעה איך למצוא את בעלה. רק
סיפרה לי, כי הוא גבר גבוה בגיל ארבעים בערך, כי גם
שערותיו אדומות ובידו כנור בנרתיק.
העליתי את האשה לחדרי ואחדים מפועלי הדפוס שלנו יצאו
לרחובות הגיטו לחפש אחר האיש עם הכינור. הגיטו כבר
היה אז "גזום" כראוי ובסך הכל היו בו כעשרה רחובות,
שהיו אמנם מלאים אדם, אך את האיש עם הכינור מצאו עד
מהרה. המשימה לא היתה לא היתה קשה ביותר, כי לא נמצא
בכל
הגיטו עוד יהודי שיתרוצץ מבוהל כמוהו עם כינור תחת
הזרוע ויחפש את אשתו.
הפגישה בין בני הזוג אחר פרידה של כרבע שעה היתה
כה נרגשת, שלא רק הם אלא כולנו מסביב הזלנו
דמעות.
הזוג נשאר ללון אצלנו ולמחרת השיגו חדר. ימים
אחדים
לאחר מכן לקחתי את האשה, אידית, (שם משפחתה
מן הבית צימרמן) לעבודה בבית הדפוס ובעלה
השיג עבודה
בבית מלאכה אחר. בזכות עבודתה של אידית
בבית הדפוס
נרשם גם בעלה אדולאק, ברשימת עובדי
הדפוס. שהועברו
ממחנה לובלין לגיטו ראדום.
אדולאק מעולם לא נפרד מכינורו. זה היה המטען היחיד
שלקח איתו מן הגיטו בוארשה למאידאנאק
וגם בבואו לראדום
הביא אתו את הכינור. במשך החדשים האחדים שנמצא
יחד
אתנו בגיטו, נעשה אדולאק דמות פופולרית
בין יהודי ראדום.
כל אימת שניגן בערב בדירתנו, התאספו אנשים רבים
ליד
ביתנו וערכו לו תשואות נלהבות.
השקט היחסי ששררבגיטו ראדום עורר בנו את
האשליה כי
שוכנים אנו בפינת פלאים שהנאצים שכחו על קיומה
וכי
האלפים האחדים של יהודי ראדום, וקבוצתנו
הורשאית בכללם
י- יגיעו כאן חיים אל קץ המלחמה. אך היה זה
חשבון כזב,
כי לא חלף זמן רב והנאצים נזכרו גם בגיטו ראדום.
מאחורי ראדום נמצא בית חרושת פולני גדול
לנשק. עם (116)
הכיבוש הנאצי קיבל מפעל הנשק האוסטרי הידוע
"שטייאר"
את הנהלת בית החרושת לידיו והוחל בו בעבודה
בשלוש
משמרות. היהודים שהועסקו בבית החרושת התגוררו
במחנה
שכן. בימי ראשון לשבוע הרשו הגרמנים לקבוצות
יהודים
שהיו פנויים מעבודה, לבקר בגיטו הראדומי. גם
יהודי ראדום
קיבלו תכופות רשות לבקר את יהודי המחנה שליד
מפעל
הנשק. הקבוצות מן הגיטו ומן המחנה לווו תמיד על
ידי
משטרת הגיטו היהודית.
באחד הימים בשוב יהודי הגיטו מביקור במחנה של
עובדי
הנשק, הביאו אתם את החדשה שליד הצריפים הישנים
במחנה
מוקמים והולכים במרץ רב צריפים חדשים.
מיד הבינונו ,
שהצריפים נבנים למעננו, יושבי גיטו ראדום.
האישור לסברה
לא איחר לבוא. הנאצים החלו לדבר גלויות על חיסול
גיטו ראדום
ואגב כך הטעימו, כי רק חלק מן האוכלוסיה יועבר
למחנה שליד מפעל "שטייאר".
גורלו של החלק הנותר לא
היה בגדר סוד בשבילנו הורשאים.
בוקר אחד החלו החטיפות וחזרו ונשנו המחזות
הטראגיים
של ניתוק הורים מילדיהם, נשים מבעליהן – מחזות
מוכרים
לנו היטב מגיטו וארשה. בכך
נסתיימה התעסקותי במילוי
מקומן של נשים בעבודה מחוץ לגיטו. הנשים שתחילה שילמו
לי בעד מילוי מקומן, יצאו עתה בעצמן לעבודה כי
עקב
החטיפות לא רצו עוד להישאר בגיטו. בגיטו ראדום
לא
היו בונקרים ולא היתה כל אפשרות להסתתר. ידענו
כי
מחנות לובלין על תאי הגאזים שלהם קיימים עוד וכי האנשים
הנחטפים ברחובות הגיטו הראדומי נשלחים ישר לשם.
לכן
הזעקתי את ידידי שישיגו לי מקום עבודה בבית
הדפוס או
בבית החרושת לנשק. ערב אחד הביא לי ידיד שעבד
במפעל
הנשק תעודת עבודה ולמחרת התייצבתי עם חבילת חפצי
מתחת לזרועי בטור האנשים שעמדו לצאת לעבודה
במפעל
הנשק, ואילו אחותי נינה הוסיפה לעבוד
בבית הדפוס. אלה
מאנשי הגיטו שחסרו תעודות עבודה, הועמסו על
משאיות
והובלו לרכבת – למסעם האחרון, אל המוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה