היינו יושבים על ערימת הקרשים שבאמצע כיכר המחנה.

הנושא המרכזי של השיחות היה תמיד השאלה, אם נגיע חיים

לסוף המלחמה. כל אחד היו לו השערות משלו על מה שיקרה

בעת שיתקרבו אלינו הצבאות הסוואטים. אחדים סברו שעלינו

להישאר במחנה ולחכות כאן לשחרור. דעתם של אחרים

היתה, שיהיה עלינו לברוח מאחר שחששו כי ברגע האחרון

ישמי'דו אותנו הנאצים או יוליכונו מערבה.

אחת הנערות היהודיות, טושה ליכטנשטיין, שאתה התידדתי,

סיפרה לי שהיא מקבלת מכתבי אהבה מבחור פולני

שאחותו עובדת בבית החרושת והיא מביאה לה את המכתבים.

הנערה היהודיה והבחור הפולני התראו רק פעם אחת

ובהזדמנות זו החליפו מלים אחדות בלבד. זה התרחש ערב

אחד בעת שהבחור חיכה לאחותו ליד שער בית החרושת.

מאז קיבלה ממנו טושה מכתבים תכופים שבהם הציע להבריח

אותה מן המחנה ולהסתירה עד סוף המלחמה.

טושה נמצאה במחנה יחד עם משפחתה: אמא, אבא וגם

סבא. היתה זו משפחה אדוקה מכובדת מראדום. הסבא נשא

גם במחנה את זקנו. הגרמנים לא ראוהו מעולם והשוטרים

היהודים סייעו לו להסתתר. הליכטנשטיינים זכו ליחס מיוחד

מצד יהודי ראדום שבמחנה והכל השתדלו לעזור להם.

טושה ואמהחולת הריאה ישנו בצריף לידי ובלילות שמעתי

תכופות את שיחותיהן על המקרה המוזר עם הבחור הפולני.

האם התחננה אל בתה שתעבור לצד הארי אל הבחור הפולני,

שבנתיים נודע כי מוצאו ממשפחה הגונה. אך טושה לא

רצתה בשום אופן להפרד ממשפחתה.

לא חלף חודש ותוך ימים אחדים מתו האם והסבא. זמן

קצר אחרי כן נעלמה טושה מן המחנה. לפנות בוקר יצאה

יחד אתנו לעבודה במפעל הנשק ולפנות ערב עברה

בעזרת ניירות מזוייפים לצד הארי, דרך השער שבו יצאו

הפועלים הפולנים. כאשר נתגלה בעת המיפקד בערב היעדרה

של טושה. נלקח אביה לחקירה והוא ספג מכות רצח כדי

שיגלה מקום מחבואה. מקץ לילה של עינויים נוראים, והוא            (130)

עוד שותק, הוציאוהו בבוקר אל כיכר המחנה ותלוהו ברגליו,

ראשו למטה. כך היה תלוי ימים אחדים והוכה בלי הרף, אך

על מקום מחבואה של ביתו לא אמר מלה. בסוף הרפו ממנו

הנאצים, אבל אחרי שעות אחדות מת האיש בבית החולים

של המחנה. איני יודעת אם נודע אי פעם לטושה על יסוריו

ומותו של אביה.

בתחילת אוקטובר 1943 פירקו פתאום הנאצים את הגדר,

שהפרידה בין שני המחנות, והתקינו מחנה אחד. באופן בלתי

צפוי חזרתי והתאחדתי עם אחותי נינה ועם קבוצת עובדי

הדפוס הוורשאים. בערבים, אחר העבודה, בילינו יחד. נינה

הביאה תכופות כריכים של לחם לבן ונקניק שקנתה בעזרת

קשריה בבית הדפוס. גם חברתי אידית דאגה לי ולעתים

קרובות היתה סרה אלי לצריף לפני צאתה לעבודה בבוקר

ומביאה לחם וריבה.

ואכן, מאז נתאחדו שני המחנות לא סבלתי עוד רעב ומצב רוחי

הוטב בכללו. אך בהשוואה לתנאי העבודה בבית הדפוס

עדיין היה בית החרושת לנשק מחנה ריכוז. הצריפים של עובדי

הדפוס היו גם נקיים יותר מצריפינו ועל אף האיסור החמור

היו הגברים והנשים שבמחנה מבקרים בערבים אלה את אלה.

היו זוגות נאהבים, חתנים וכלות, וכן קם לתחיה המוסד של

"דודנים" ו"דודניות", שהיה נפוץ מאד בחדשי הזוועה האחרונים

של גיטו וארשה, עת נשים וגברים גלמודים ששכלו

כל יקיריהם, התגעגעו לנפש קרובה.

אדאק ש. העליז וולאדאק ציפל סיפרו לי סיפורים פיקאנטיים.

רבים על זוגות שונים שנתקשרו בין עובדי הדפוס במשך

החדשים שהייתי מרוחקת מהם. בין השאר סיפר לי ולאדאק,

כי האשה המכונה "מאנקה קילומטר", גם היא מצאה לה

סוף סוף בן זוג. כשם שהוא היה גוץ ושמן, כך היתה היא

גבוהה ורזה כאיטריה. ולאדאק כינה אותה "מאנקה קילומטר".

הנימוק לשם המשונה היה בכך, שברגליה הארוכות צעדה

במהירות בלתי רגילה. הכינוי דבק בה ואיש לא קרה אותה

אחרת מאשר "מאנקה קילומטר".