וככל שתכפו המעידות והנפילות, כן דחקו בנו ללכת מהר יותר.

היער החורפי היה נהדר בצעיפו הלבן אשר פה ושם קיבל

גון כחלחל. אבל המשגיחות הנאציות לא נתנו לנו להנות

מן היופי והריצו אותנו בשוטיהן. לא היתה לנו כל ידיעה על

המתרחש בעולם החיצוני ועל המצב בחזיתות. שיערנו

שהנאצים הולכים מדחי אל דחי, כי המשגיחות שלנו נעשו

מיום ליום עצבניות יותר והחלו להחמיר את המשטר בבית החרושת.

יום אחד נתנו הוראה כי להליכה לבית השימוש דרוש

רשיון מיוחד. אולם המשגיחה נעדרה תמיד מן הבונקר והיינו

נאלצות לחכות בסבלנות להופעתה, כדי לקבל ממנה רשות

יציאה. פעם אחת כאשר לא יכולתי עוד להתאפק, רצתי

החוצה בלי רשות. היה כפור גדול בחוץ אך לא הספקתי

ללבוש את המעיל. קיוויתי לשוב בטרם תופיע המשגיחה.

להוותי נכנסה המשגיחה לבונקר בדיוק ברגע שובי. לא רצתה

לשמוע שום הסברים. העיפה עלי את הפרגול ובתור עונש

ציוותה עלי לצאת כמו שאני לבושה, בלי מעיל, ולעמוד

בכפור הגדול ליד הכניסה לבונקר. דוקא ביום זה שהתה

המשגיחה זמן רב בבונקר ואני נאלצתי לעמוד בחוץ משעה

7 בבוקר עד שעה מאוחרת אחר הצהריים.

בימי חורף 1945 החלה אחת מנשי ראדום שעבדה

בבונקר שלנו, לכתוב פואמה על חוויותיה ונדודיה על פני

המחנות מיום גירושה מגיטו ראדום והיפרדותה בטומאשוב

מבעלה ומילדה. כל יום כתבה שורות אחדות וקראה אותן

לפנינו. על אף החרוזים הנדושים והתערובת המשונה של

אידיש וגרמנית, שמענו כל יום בעיניים דומעות את השורות

החדשות שבהן תיארה את נסיונותינו המשותפים, במיוחד

באושויץ. אך הפואמה נסתיימה בנימה אופטימית, כי בבית

החרושת לחומרי נפץ במאלהוף נגיע חיים אל קץ המלחמה.

ואלה שורות הסיום במקורן:                                               (172)

"איך זיץ ביי מיין ארבעט און האף,

אז דא אין קליינעם מאלהאף,

וועט דער קריג דערגיין צום סוף...

איך וועל צוריקקומען אהיים געשווינדט

און טרעפן מיין מאן און מיין קינד."

(בתרגום חופשי: יושבת אני ליד עבודתי ומקווה שפה,

במאלהוף הקטנה, תגיע המלחמה לקיצה... אשוב מהר הביתה

ואמצא את בעלי ואת ילדי).

עבר עלינו חורף קשה מאד במאלהוף. במיוחד קשה היה

הכפור בשלהי מרס 1945. צריפי העץ לא חוממו ובלילות מתחת

לשמיכות הדקיקות שלנו קפאנו ממש. אמנם עמד תנור

בצריפנו, אבל רק לשם תפאורה, כי במשך כל החורף לא

הוסק אף פעם אחת. המחסנים במחנה היו מלאים פחם, אך

לנו לא נתנו אף חתיכה אחת. החלטנו איפא לגנוב פחם.

היינו מסתננות למחסן, מוציאות ממנו כמה חתיכות פחם

ומבריחות אותן אל הצריף בהסתירנו אותן מתחת למעיל

או חולצה.

במחנה של לובלין, במאידאנאק, או באושויץ, לא היינו

מעיזות לעשות זאת. אולם אחרי שנתיים של איומים, עונשים

וסכנת מוות, הוקהה בקרבנו חודו של רגש הפחד. כל יום

סחבנו כמה חתיכות פחם והסקנו את התנור בצריף לשעות

אחדות . אם נערכה ביקורת גרמנית או המשגיחה הרגזנית

שלנו הבחינה באש שבתנור, הסברנו כי בדרך חזרה מבית

החרושת אספנו ביער קצת ענפים והבערנו אותם. פעמים

אחדות קיבלו את הסברנו. לאחר מכן החלו להענישנו על

הסקת התנור. היו מוציאים אותנו החוצה ומעמידים אותנו

בכפור למשך שעות אחדות.

אך לא רק על הסקת התנור נענשנו , אלא על כל דבר

שטות: על איחור בדקה, על צעידה איטית מדי, על דיבור

בשעת הצעידה לעבודה, על אי זקיפת הראש ואפילו על שירה

חלשה מדי בעת המיצעד. הגרמנים שמרו על העקרון של             (173)