אזרחיים, היכו ועינו אותנו המשגיחות בצורה דומה למקובל
בכל יתר מחנות העבדים.
אחרי שבועות אחדים קשרו אתנו הגרמנים האזרחים
שעבדו בבית החרושת לאבק שריפה יחסים ידידותיים ותכופות
שוחחו איתנו. היו בינהם נערות צעירות וגם נשים ללא
ילדים שבעליהן היו בחזית. לעתים קרובות ניגשו אלינו
וסיפרו כי שוחררו לכמה ימים מן העבודה על מנת שיבלו
עם חיילים שבאו לחופשה מן החזית.
בתחילה שאלנו אותן בתמימות אם אלה הם אחיהן או
חתניהן, אך עד מהרה נודע לנו כי לא כן הדבר. נשים
צעירות אלו, בנותיהם של רופאים ועורכי דין כמו של פועלים
פשוטים, רצו כולן בהתלהבות אל תחנות הרכבת כדי לפגוש
משלוחים של "לוחמי חזית" אמיצים. הן בילו כמה ימים עם
"הגיבורים"האלה ואחר חזרו לעבודה מלאות קורת רוח
ממילוי החובה הפטריוטית. כמעט מחציתן הרו לגברים אלה,
שלא הכירום ולעולם לא יפגשום עוד. אך הדבר לא גרם להן
כל בושה. נהפוך הוא, הן ראו בכך חובה פטריוטית. כולן
הטעימו ברצינות עמוקה, כי המולדת זקוקה לילדים וה"פיראר"
יהיה אביהם של כל הילדים הבלתי חוקיים.. (170)
פרק שמונה עשר
ביער החורפי של מאלהוף
מיום בואנו למאלהוף לא חדלנו להתפעל מן המקלחת הגדולה
שהוקצתה לנו. בוקר בוקר, עם השריקה הראשונה של "זקנת
הצריף",
ירדנו ממיטותינו ומיהרנו להתרענן במקלחת. מגבת
לא היתה לאף אחת מאיתנו. רצנו איפוא ערומות בחזרה
לצריף ובעוד אנו נוטפות מים התחלנו להתעמל. בדרך זו
נתייבש הגוף מהר יותר. אחרי כן, עם בוא הכפור, נעשינו
בבוקר כחולים מקור. אף על פי כן הוספנו לרוץ אל חדר הרחצה,
שרצפתו היתה מכוסה שכבת קרח. הצעירות בינינו
אף הוסיפו להתקלח. הקרח שרף את הרגליים ולכן נראו לנו
מי המקלחת הקרים כמים חמים. מן המקלחת חזרנו בריצה
לצריף, נכנסנו למיטות והתעטפנו בשמיכות, כך התחסנו
גופינו – במקלחות הקרות ובצעידות הארוכות אל בית
החרושת וממנו.
עם השלגים הראשונים נעשתה הדרך מן המחנה אל בית
החרושת קשה וממש בלתי אפשרית. השלג נדבק אל סוליות
העץ שבנעלינו וקפא. פתאום הרגשנו שאנו גדלות ונעשות
גבוהות יותר. אך בלתי אפשרי היה לסחוב את הרגליים . פשוט
הלכנו על גבי קבי קרח. הוספנו לצעוד חמש בשורה ואף
על פי שהחזקנו זו את זו בידיים, היה כל פעם מישהו אחר
נופל באמצע ההליכה. אבל הגרמנים שליוו אותנו לעבודה,
עשו עצמם כלא רואים. אלה היו רובם חיילים קשישים שלא
התאכזרו אלינו כל כך. לעומת זאת המשגיחות הגרמניות
הצעירות במגפיהן הגבוהים וההדורים, לא יכלו להבין מדוע
מתקדמות אנו באטיות כזאת. הן גערו בנו, היכו בפרגוליהן (171)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה