שעמד על הפסים מוכן ליציאה. אע"פ שלא היינו בטוחים

אם נמצאים הורינו בקרונות אלה. אבל הגרמנים גרשו אותנו

מן המקום. השוטרים היהודים, שראו אותנו עומדות ומתח-

ננות להישלח, יעצו לנו בלחש כי מוטב שנלך הביתה, מאחר

שהורינו  שולחו עוד בלילה הקודם וממילא לא נמצאים עוד.

חזרנו אל בית הדפוס והתחלנו לרקום תוכניות איך בכל

זאת להציל את ההורים ואת אחותנו. כסף היה לנו למדי.

בקופת המפעל נמצא הרבה כסף וכן ידענו את המקום שבו

החביא אבא דברי ערך. החלטנו, איפוא, לבקש את עזרתם

של כהן והלר הידועים לשימצה, שבאמצעותם ביצעו הנאצים

את כל עיסקות הכסף שלהם בגיטו. באופן רישמי היו כהן

והלר בעלי הזכיון על הטראם בגיטו, שהונע על ידי סוסים,

לאמיתו של דבר היו סוכני גיסטאפו פשוטים.

לא בקלות עלה בידי לראות את הברנשים האלה, אך לא

הרפיתי ובסוף הוכנסתי למשרדו של כהן שמדדני בעיניו

מלמעלה למטה ובחפזון שאלני מה מבוקשי. לא התרגשתי

ובלשון יבשה ובסגנון עסקי שאלתיו אם יהיה מוכן להחזיר

לוארשה את הורי ואחותי, וכמה יעלה הדבר.

הדיבור הפסקני שבו הבעתי את הצעתי הנועזת, העלה

חיוך על פניו הקרים והקפואים. הוא רשם את שמות הורי

ואחותי ואמר לי לבוא בעוד יום לקבל תשובה.

אותו ערב בא שוטר יהודי אל בית הדפוס והביא לנו פתק

שמסר לו אבי בערב הקודם, בעת שכבר נמצא בקרון הסגור

רגעים אחדים לפני צאת המשלוח, אף-על-פי שאבי ביקש

ממנו למסור מיד את הפתק, עשה זאת השוטר באיחור של

יום שלם. על פיסת הנייר כתב אבא בעפרון אדום: "הננו

בקרון משא מס' 26,3780 ".

אחותי הותקפה בהיסטריה והחלה לתלוש שערות ראשה.

אבל הפתק עודד אותה. מספר הקרון היה בעיני הסימן הממשי

הראשון, העשוי לשמש נקודת מוצאלפתיחת החיפושים.

בעזרת ידידים בצד הארי התחקינו על עובד רכבת פולני

אשר בליל ה  27ביולי 1942 ליווה את רכבת המשלוח שבה     (36)

נמצא הקרון מס' 26,378. חלפו ימים אחדים וידידינו הודיעו

לנו כי גילו את עובד הרכבת ובמחיר 2000 זלוטיקיבלו

ממנו את האינפורמציה שהרכבת הזאת הוסעה לטרבלינקה

ליד מאלקיני, המקום שאליו כוונו כל המשלוחים מגיטו וארשה.

כל שעובד הרכבת יכול לספר, היה כי ראה שטח עצום,

מוקף גדר תייל וכי כל נוסעי הרכבת נדחפו לעבר השטח המגודר.

זאת הפעם הראשונה ששמעתי על קיומה של טרבלינקה.

זה זמן שהתהלכו שמועות בוארשה שהגרמנים מייצרים

סבון מן היהודים המגורשים. בתחילה נתקבלו השמועות האלה

כהמצאה של איזה דמיון חולני. לא האמנו כי אפילו הרוצחים

הנאציים יהיו מסוגלים למעשה כזה. בכל זאת חדר הענין

הזה לתוך שפת הגיטו ולמראה אדם אוהב עצמו שהפריז

בדאגה לנוחיותו, היו אומרים: "אל תחרד כל כך לעורך,

בין כך ובין כך יעשו ממך סבון". ולאנשים שהפכו עולמות

כדי להגדיל את מלאי המזון שלהם, היו אומרים "אל תזלול

כל כך הרבה, יהיה לגרמנים קצת פחות סבון".

אך איש לא שיער כי ההלצות האיומות האלה הן מציאות

טראגית וכי במחנה המוות טרבלינקה עסקו הנאצים למעשה

בייצור סבון ממאות אלפי יהודים שהובאו לשם מגיטו וארשה

ומגיטאות אחרים בפולין.

אולם אני עוד לא התייאשתי מן התקוה להציל את הורי,

עם הידיעות שקיבלתי הלכתי אל כהן את הלר. בשמעם

שהורי הוגלו לטרבלינקה, אמר הלר בקול מיואש "איש לא

חזר עדין חי מטרבלינקה". בכל זאת הביע כהן נכונות להציל

את הורי. בו במקום המציא תכנית משונה. הוא הציע שימסר

לגאסטפו בוארשה שהורי היו מעורבים בקשר מחתרתי

בגיטו ואם יוחזרו מטרבלינקה, אפשר יהיה בעזרתם לגלות

את הקשר, "ברגע שיהיו בוארשה" – אמר – "כבר נצילם".

תמורת ביצוע תכניתו דרש כהן 60.000 זלוטי. שליש הסכום

הזה היינו חייבים לשלם מיד. שליש שני – בעת שההורים      (37)