לאלוניה החלה להתרפק עלי ואמרה בכל חרישי ענוג:
"מרים, כתבתי משהו בשבילך, אך מבקשת אני אותך לא
לא לספר על כך דבר לשום איש".
תחבה לידי פיסת נייר מגוללת וברחה. הייתי סקרנית לדעת
מה כתבה לאלוניה על הנייר שהביאה לי באמצע הלילה.
ירדתי איפוא מן המיטה ובאור הקלוש של הירח ראיתי
שיר, כתוב פולנית, בשם "אביב". היו בו ארבע שורות
בחרוזים ילדותיים על שמחת האביב והגעגועים לחופש.
על אף החרוזים התפלים לא האמנתי שהנערה המטומטמת תהיה
מוכשרת לחבר אותם. מעולם לא עלה על דעתי, שלאלוניה
מסוגלת לחשוב. הכל התייחסו אליה כאל יצור אומלל שאינו
תופס כלל מה מתרחש סביבנו. והנה לפתע מביעה לאלוניה
את סבלה וגעגועיה בשיר. למחרת השתדלתי במשך כל היום
לפתוח בשיחה אתה, כדי לדעת מה הניע אותה לכתוב את
השיר. אך לאלוניה לא הגיבה לחלוטין. הסתכלה בי במבט
קפוא, נענעה את ראשה ולא אמרה מילה.
נראה שרגשות הפחד והשמחה שבהם היתה חדורה
האוירה במחנה, חדרו גם לרוחה הרדום של לאלוניה והיא
הביעה אותם בשיר ילדותי.
* * *
ימים אחדים לאחר מכן, בבוקר שטוף שמש, נעצרו פתאום
ליד שער מחננו משאיות אחדות מכוסות בד שמעליו התנוסס
צלב אדום גדול. על אף הצעקות ואיומים של המשגיחים
הגרמנים, פתחו כל הנשים בריצה מו הצריפים אל השער,
כדי לראות את האורחים המוזרים. מיד נפוצה השמועה שאלה
הם נציגי "הצלב האדום" השוודי.
מן המכוניות יצאו גברים לבושי מדים לבנים, עם צלבים
אדומים על זרועותיהם. הם החליפו ברכות עם משגיחי המחנה
ומיד פתחו בשיחה נסערת איתם. מן המלים המעטות שהגיעו
לאזנינו הבינונו, כי נציגי "הצלב האדום"השוודי מבקשים
להיכנס למחנה כדי לחלק בין עובדי הכפייה חבילות מזון.
הגרמנים סרבו להכניסם וטענו כי הם בעצמם יחלקו המזון. (184)
בסופו של דבר הוכנסו החבילות אל מחסן המחנה ומיד
ניתנה פקודה ברמקול שכל הנשים יסתדרו בשורות – כל
קבוצה ליד הצריף שלה. הגרמנים החלו לחלק באופן מסודר
את החבילות שכללו שומן, פירות מיובשים ושוקולדה, והשוודים
עמדו ליד גדר התייל ועקבו אחר החלוקה.
לאחר שכמה מאות נשים קיבלו את חבילותיהן, עלו השוודים
למכוניותיהם ונסעו. כנראה היו בטוחים שחלוקת החבילות
תימשך בסדר מלא. אך ברגע שהשוודים נעלמו, הפסיקו
הנאצים את חלוקת החבילות וציוו על הנשים, שחיכו עוד
לתורן, להתפזר. רק הנשים משני צריפים נמנו עם המאושרות
שקיבלו חבילות. כל היתר, ובכללן גם קבוצתנו הוורשאית
הסתכלו בשפתיים קמוצות ובעיניים דומעות איך הגרמנים
שודדים את החבילות לעצמם.
התנהגות השוודים הכאיבה לנו מאד. לא יכולנו לסלוח
להם את העובדה שגילו אמון כזה בגרמנים ולא חיכו עד
שיחולקו כל החבילות. רוגזנו על השוודים נמשך עד למחרת
בבוקר כאשר לפתע הופיעו שוב במטרה להוציאנו מן המחנה.
הפעם כבר הוכנסו השוודים פנימה. בנשימה עצורה עקבנו
במשך שעות אחדות אחר הדין ודברים בין נציגי "הצלב האדום"
השוודי ובין המשגיחים הנאצים. בסוף הגיעו לידי
הבנה והנאצים הסכימו להוציא בלי שהיות את הנשים מצריפיהן.
הפעם היינו אנו נשי וארשה בין המאושרות. אחד הקצינים הנאצים
פקד עלינו לאסוף מהר את חפצינו ולהיות מוכנות לדרך.
המומות מעוצם השמחה נכנסנו
לצריפים, אספנו את
רכושנו העלוב והתייצבנו באמצע הכיכר. הנשים מכל הצריפים
האחרים הפנו אלינו מבטי יאוש ורבות מהן בכו ושיכלו ידיהן.
ברגע אחרון זה הוסיפו משגיחות אחדות להכותנו
בפרגוליהן ולגעור בנו על שאיננו עומדות ישר בשורה. אך
נמצאו משגיחות אחרות שניגשו אלינו ובלחש איחלו לנו
אושר, בהוסיפן כי מקנאות הן בנו.
סוף סוף עברנו את שער המחנה ומצאנו עצמנו מעבר (185)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה